אורות ניאון בוהקים הפציצו את חדר ההמתנה הלבן, מתנפצים על
קירות מיותמים מריהוט. שולחן בודד עמוס ז'ורנלים צבעוניים עמד
במרכז וסביבו נפרשו כיסאות בלתי נוחים - כיסאות שכמעט הפצירו
בלקוחות לעזוב את המקום לפני שזה יהיה מאוחר מידי. יניב נכנס
עשרים דקות אחרי שהגעתי, עיניו סקרו באיטיות את כל הנוכחים,
כאילו סופר אותם פעמיים שלוש, ואז שאל: "מי אחרון?" הרמתי מבט
וכף יד וחזרתי לקרוא את השאלון על "האם את שואפת למצוינות?".
יניב התיישב לידי, עלעל בחוברות שעל השולחן, נשף בכבדות ופלט:
"כולן זונות!" הנוכחים כולם הרימו מבט מבין והסכימו באלם.

שגיא עמד בפינה חסר מנוחה, בחור בנוי לתלפיות, גבוה, כובש
וגס-רוח. שגיא היה הראשון שפצח ביגונו. "היינו ביחד שנה וחצי,
זה היה fucking מושלם..." הוא הביט למרכז השולחן והעביר את
משקלו לרגל השנייה, מחובק ידיים. "הבת-כלבה החליטה יום אחד שזה
נגמר, היא אמרה שאני כבר לא מזיז לה... לא מזיז לה?! בהה...!
הייתם צריכים לשמוע אותה מייללת..." הוא סקר ת'קהל וגיחך קלות.
"...ניסיתי להחזיר ת'בהמה אליי אבל ככל שניסיתי יותר היא ברחה
יותר. זונה!"
זרקתי את הז'ורנל אחרי שהבנתי ש"אני לא שואפ'ת' למצוינות"
והאזנתי למונולוג שהתפתח.
"...אז התחלתי לזיין בטרוף. הייתי יוצא למועדון, דופק מישהי
וחוזר עוד באותו הלילה לאותו מקום למצוא מישהי נוספת. היה לי
אפילו איזה קשר של כמה שבועות עם מישהי אבל זרקתי אותה רק כדי
להכאיב לה... נהניתי מזה! מה זה משנה, הם כולם זונות גם-ככה".
יניב, שעוד לא מצא את עצמו בתוך הכסא המטריד, הניד את ראשו
לשלילה ואמר בעוקצנות בלתי נתפסת: "ועדיין לא התגברת
עליה...אהה?" שגיא הסתכל עליו, פרש ידיים ואמר: "בגלל זה אני
כאן, גבר".

"היינו כמעט שנתיים ביחד", יניב נפתח לפורום אחרי מספר דקות,
שבהן עול נשיאת השקט גדל מעבר לעול מחשבותיו. "לא פחדנו מכלום,
היינו חברים הכי טובים, הסקס היה נפלא והתקשורת מיטבית, כמעט
ולא רבנו ומעולם לא נפרדנו במהלך כל הזמן הזה. זה היה טוב יותר
מידי. משהו בה הפריע לי בכל-זאת, אני לא משוכנע מה בכלל, אבל
מנקודה מסוימת הבנתי שאני לא יכול להמשיך ככה".
"... כנראה הפסקתי להימשך אליה או אולי אף פעם לא נמשכתי,
בעצם. לא שאלתי שאלות, זה היה טוב וזה היה בריא, אבל זהו. אולי
היה לי נוח להישאר ככה. עד שיום אחד הבנתי את זה. בכל אופן
מאותה נקודה לא היה לזה עתיד מבחינתי". הכסא תחתיו חרק בעצבות
בעת ששתק.
"אז חתכתי, היא לקחה את זה קשה, לא יכולתי להסביר לה אפילו למה
אנחנו נפרדים כשהכול טוב לכאורה. מאז כמעט ולא דיברנו לחלוטין,
גם כשהיינו נפגשים במקרה בפקולטה.... אחרי כמה חודשים הפסקנו
להתעלם אחד מהשנייה, וקצת העברנו small-talks. חשבתי שזהו-זה.
חשבתי שהצלחתי לעבור על זה. עד שיום אחד היא הנחיתה את המכה".
יניב התבונן בכל הנוכחים כדי לבדוק שכולם אכן מקשיבים לו,
כשהתרצה המשיך. "היא סיפרה לי נרגשת וסמוקה שפגשה מישהו לפני
כמה חודשים, והרימה את ידה השמאלית מראה לי קמיצה מעוטרת
בטבעת-אירוסין", הוא השפיל מבט לרצפה שהבהיקה את פניו. "הרגשתי
כאילו חנית מלובנת ננעצת לי בלב, ס"מ אחרי ס"מ. חיבקתי אותה רק
כדי להסתיר את עיניי מפניה". נחי - בחור כבן 30, שרק תוכי היה
חסר על כתפו כדי לשכנע כל-אחד שהוא פיראט, נחר בבוז: "פהה...
חתונה...".
יניב הסתכל עליו, מנסה לאכול איכשהו את ההערה. כשנכשל, המשיך:
"זה משגע אותי... כשהיא הייתה איתי, היא לא רצתה להתחתן. ואז
תוך שלושה חודשים, שלושה חודשים מזורגגים, היא מאורסת... איך
פספסתי אותה? אני לא מסוגל בכלל לחשוב על מישהי נוספת, זו
הייתה טעות לעזוב אותה. אני כבר לא מבין למה עזבתי אותה! אבל
מאוחר מידי, אני כבר לא יכול לדבר איתה על זה, אין לי זכות
להרוס את החלום שלה, את החתונה שלה, אחרי שהיא כבר החליטה".
"...אז קראתי את המודעה בעיתון... והנה אני כאן - אומרים
שאחר-כך לא מרגישים יותר כלום. רק זוכרים את חוויות החיים ללא
הרגש הנלווה, ללא הזדהות עם עצמך". הנוכחים הבינו לליבו ואף
פלטו רעשי הסכמה כלליים, וכל אחד חזר לעיסוקו - מציאת נקודה
להסתכל עליה בחדר-ערום.

יואב, קצין במדים, לא האמין על עצמו שפתח את פיו. "היא הייתה
הראשונה שלי, זה נמשך כשנה וחצי, שנה וחצי של גן-עדן". "אני
חתום עמוק בקבע, והיא השתחררה וחלמה על טיול בחו"ל. טיול של
כולה חצי שנה. מה זה חצי שנה - כלום. אני מחזיק את זה בהליכה,
שלא נאמר זחילה, הבהרתי לה. אבל היא... היא... אין מצב... לא
מוכנה להתחייב. לא יודעת מה יקרה לה שם... דורסנית וחלקלקה כמו
נגמ"ש בירידה בוצית. רחוק מהעין רחוק מהלב, רומזת לי. זהו,
דחסנו כמה חודשים של אושר בלחץ אטומי וארזתי לה ת'צ'ימידן. היא
אפילו לא מצמצה, באי-מיילים ובטלפון התייחסה אליי כאילו אני
איזה ידיד מושתן שלה, קרה כמו לילה מונגולי". יואב נבהל קצת
משטף דיבורו וחשיפת רגשותיו כך שכמעט איבד את אומץ הקרב שלו.
אחרי כחכוח גרון מלאכותי המשיך. "...הייתי מרוסק חודשים, אבל
בסוף התחלתי להיגמל ממנה - קיבלתי תאריך שחרור ותכננתי ת'טיול
שלי. יום אחד היא התקשרה אליי לפלאפון- VPN באמצע ישיבת צוות,
מיד קפצתי החוצה, בשיחה היא גרמה לי להרגיש שגם לה קשה ושאולי
ניפגש בחו"ל בכל-זאת. היה ניצוץ של תקווה שהדליק אותי מחדש
כאילו לא נגמלתי מעולם, הכל חזר כאילו רק אתמול היא נגעה בי.
אבל כנראה שהיא נלחצה שוב וחזרה בה. חודש וחצי... חודש וחצי
אחר-כך היא לא התייחסה אליי לחלוטין. לא אי-מייל פרטי, לא
אי-מייל קבוצתי, לא טלפון, לא גלויה, לא מכתב - כלום, נאדה.
היא ב'טוק'. זה חיסל אותי סופית. אני כמו רוח רפאים בבסיס, לא
מסוגל לעבוד... מישהי מהבסיס סיפרה לי על ידיד שלה שעבר
ת'ניתוח אז לקחתי יום חופש".
"ארד שגיא...?" אחות ורודת לחיים ודחוסה נכנסה לחדר ולא ממש
ציפתה לתשובה. "אני פה", הודה שגיא. "תיכנס, אתה הבא בתור!" -
סיפרה לו ולפורום הנסער ונעלמה כמו שבאה. החבר'ה לטשו בו
עיניים כשהתרחק והוא אמר לעצמו בעידוד יבש: "בהצלחה".

נחי ה"פיראט" תופף בעצבנות על מסעד הכסא עד שהחליט שהניגון
הושלם. "קוראים לה איריס והיא גדולה ממני בכמה שנים טובות. -
מכאן נבע הלחץ שלה לחופה", פירשן את תגובותיה למאזינים. "אנחנו
כבר 4 שנים ביחד, וגרים כבר שנה. אבל אני עדיין לא בנוי ללחץ
הזה. אמרתי לה: 'איריס מותק... זה יקרה, אבל תני זמן'. היא לא
מוכנה - אז רבנו והתווכחנו עד שהיא התייאשה. התייאשה והעיפה
אותי לכל הרוחות". " רציתי אותה, רציתי להיות איתה, אבל חתונה,
אני עדיין לא מוכן - למי בכלל איכפת מהטבעת הזו? אולי משהו
אצלי דפוק או שהשעונים שלי התבלבלו. נכנסתי לאיזה אתר באינטרנט
והפרסומת פשוט קפצה למסך. הם מבטיחים שזה ייקח 30 שניות בערך
וללא כאב... חבל, זה יכול להיות הפעם האחרונה...".

פתאום הרגשתי שהכסא שלי עוד פחות נוח ממקודם והייתי חייב לקום.
את המרחק לדלת היציאה עברתי תוך פחות משבריר שנייה וכבר אחזתי
בידית כששמעתי את החבר'ה קוראים לי. "אני לא ממש צריך להיות
פה..." גמגמתי בלחש, מתנצל בפניהם. "חכה, אחי, ספר, מה הקטע
שלך?" "קטע..." מלמלתי, מצניע חיוך נבוך. "זה בדיוק מה שזה
היה... קטע, היינו 40 יום ביחד, אבל כנראה זה לא נועד
לקרות..." הסתובבתי לעבר החבר'ה והידקתי את הז'קט שלי בגלל
צינה דמיונית. פורום הנכבדים הביט והיה צמא לעוד, אז המשכתי:
"לשנינו היו תוכניות והזמן שלנו ביחד היה מוגבל מראש. אני
התחלתי 'ליפול' והייתי מוכן להסתכן למרות הזמן הקצר שלנו, מי
יודע, תוכניות הרי נועדו להשתנות... אבל היא, היא רצתה להקפיא
את המצב, ליהנות ביחד כשאפשר, לא להעמיק רגשות כדי לא להיפגע
בסוף - בפרידה הבלתי-נמנעת והנראית באופק".
"רבנו כמו חתול ועכבר ואפילו נפרדנו פעמיים במהלך התקופה הקצרה
הזו, אבל גם הצלחנו להשתפר ביחד בהמון דברים. דיברנו על הכול,
תקשרנו מצוין, הזדיינו בענן. היא הייתה המוזה שלי ואני רציתי
יותר ויותר אבל לא ידעתי מה, אז היא חתכה את זה בפעם
האחרונה...".
"...אני משער שאני לא ממש מעוניין לוותר על הרגש שלי למרות
הכול". הסתובבתי לדלת, שומע רחשי פליאה. "היי, אז לאיפה אתה
הולך בדיוק?" שאלו. הרהרתי מספר שניות והתזתי, "להחזיר אותה
אליי או לכאוב".