"תתקעי בו את הסכין", "בו את הסכין", "את הסכין", "הסכין"...

הסכין הזו הייתה אחת הטעויות הגדולות בחיים שלי, או שמא דווקא
הגאולה לחופש אמיתי בתא מאסר 133. הילדות שלי לא מורכבת
במיוחד, לא כמו אצל רוב האנשים, עם הסיפורים המרתקים, על
חוויות וטיולים... על השטויות שהם עשו בגיל שש עשרה. מהילדות
שלי השתדלתי לשכוח הכל, מהצרחות של אמא כשאבא היה שופך עליה
חומצת לימון אם, נניח, היא הייתה מכינה קפה עם מעט מידי סוכר
ועד המכות שהייתי חוטפת בעצמי. שלא לדבר על אחי, שהרגליים שלו
קיבלו היכרות מעמיקה עם האמגזית בכל בוקר יום שבת לצלילי קולה
הענוג של "אום כולתום". כולם ידעו, זה הרי לא חדש, אבל מה כבר
יכולתי לעשות, חוץ מלבלות את יום ההולדת השש-עשרה שלי בחיפוש
נחשים מתחת לבית.
אמא הלכה ונעשתה חולה, חולה באמת. כל יום היו תוקפים אותה
התקפי חרדה, היא הייתה צורחת כשאבא רק היה מתקרב לדלת החדר.
היא שנאה אותו, שנאה בכל ליבה. אבל לא היו לה יותר מידי
ברירות... עדיין שנות השבעים האומללות, תקופת השותקים אני
קוראת לה.
אף אחד לא שואל, אף אחד לא יודע אבל כולם מרכלים. מרכלים ולא
עושים כלום.  

טריקת דלת. אני חצי ישנה. מותח את החגורה. אני מכסה את הפנים,
רק לא בפנים - מתחננת, הוא מתחיל במלאכה.

"זונה", "זונה! את כמו אמא שלך!" "יש צלחת בכיור!" "אמרתי לך
לשטוף כלים, נכון?!"
הוא סיים. הרגליים שלי לוהטות, כואבות, בקושי הולכת. זוחלת
למטבח.
הידיים שלי רעדו, הוא הסתכל מאחור. פתחתי את המגירה, הוצאתי
סכין.
רק המצפון שלי זוכר את אותן השניות: "תתקעי בו את הסכין", "בו
את הסכין", "את הסכין", "הסכין"...