שוב צלצול הטלפון מקפיץ אותי בדאגה,הנה הפעם זה בטוח הוא
גאוותי היחידה,אך במהרה אני מגלה ששוב טעיתי וגם הפעם זו הייתה
רק השכנה.הלילה יורד,והוא עדיין לא התקשר,ליבי אכול מדאגה הרי
זה בני יחידי שם,בגדה.
דפיקות מחרישות אזניים מעירות אותי מן הסיטו הנוראי,חושיי
מעורפלים.
"הספה הזו ממש לא נוחה" חשבתי לעצמי.הבטתי סביבי ונדמה כי
התחלתי לקלוט אך סרבתי להאמין.קמתי לעבר הדלת תשושה מן הלילה
המייגע-למרות שהוא רק התחיל-הדמעות כבר עמדו בגרוני.הרי
ידוע-זהו הסימן ממנן כל אם לגיבור חייל פוחדת.לבשתי חלוק
ופתחתי את הדלת..שני חיילים עמדו בפתח,הגישו לי מכתב בפנים
חתומות.ראשי החל להכביד עליי,נדמה היה שכל העולם כולו חווה יחד
איתי את כאסי,והנה הגיעו המילים הנוראיות,הצפויות כ"כ :"אנחנו
מצטערים" הם אמרו ובכך חתמו מסכת חיים.ללא שום היגיון טרקתי את
הדלת בפניהם ,את המכתב הנחתי על השולחן בסלון הפעלתי את הרדיו
על הווליום הכי גבוה -שכל השכנים יתעוררו,ונכנסתי למקלחת,ברגע
שנגע עורי במים הצורבים כאילו נפתחו ארובות עיניי,דמעותיי זלגו
ללא הרף .הצער הרב שכלה אותי ,הפך כעת לכעס בלתי נשלט ,ופתאום
מצאתי את עצמי צורחת,צורחת כ"כ חזקבכל כוחי,כועסת כל כך,על
הצבא ,עך ראש הממשלה שמניח לבניו ליפול כך,על חבריו לפעולנ
שקרוב לוודאי ראוהו גווע מול עיניהם בשטח האש,על אותו ערבי
שרצח אדם נפלא כל כך,שגדע עץ חיים,שהחריב עולם ומלואו,עולם
שבחלקו היה שייך לי,בני ,יחידי.כעסתי כל כך על שהמציאו את
הכלים הנוראיים האלה-שנוצרו כדי להרוס,שנבנו כדי להפיל,גושי
מתכת המחריבים יצירת אומנות שמיימית-חיי אדם.לפתע כל העולם החל
מסתובב שסביבי ,ראשי כאב כל כך.יצאתי מהמקלחת כאשר החלוק לגופי
התיישבתי בסלון והתכוננתי לקרא את המכתב שכעת היה כל
עולמי...:
"אמא,אם את קוראת את זה עכשיו כנראה שמשהו באמת קרה לי... אני
רוצה לומר לך ,אמי ,כמה שאני מצטער,על הכל,כל המעשים
שעשיתי,שהשתובבתי בהיותי קטן,ובהיותי גדול.על הכאב,על הכעס
שגרמתי לך.
וכעת ,אמא,אני רוצה לבקשך,אל תשקעי בעצב עמוק,המשיכי
בחייך.המוות הוא כואב למי שנשאר בין החיים,אני כבר נמצא
באיזהשהוא מקום גבוה למעלה,אני רואה אותך עכשיו אמא,למה את
בוכה??אל תבכי.כל פעם שאהיה חסר לך הביטי למעלה,אני פה,מנופף
לשלום כשאני פנוי.
אמי בנוסף רוצה אני לומר לך תודה רבה על הכל,החיים שהענקת
לי-בראש ובראשונה.
על היותך חמה ואוהבת תומכת בי בכל צעד,שואלת
לשלומי,דואגת-כשאני מאחר,קצת כועסת -כשאני מגזים,מנתבת תמיד אל
דרך הישר.אמא אני גדלתי בבית נמדהים מלא בחום ואהבה ועל כל אני
מודה לך מכל הלב.
לא נותר לי,אלא לומר שמתי בתחושת גאווה ועל קידוש הארץ שלנו.
אני מקווה שלא ציערתי אותך יותר מידי...
                  היי חזקה,אני פה למעלה,תמיד.
                                               בנך אוהבך"

"זהו,החלטתי,אני הולכת לבקר אותו,"ירייה,שתיים,שלוש. "חכה לי
בני,אני באה אליך"

דממת הלילה ירדה,כבדה ומעיקה מאי פעם,על בית שלו ורגוע ששכל
בן,שאבד אם.
וכעת שניהם שם למעלה,אולי צופים בנו,אולי לא.