הגרזן חטב בעץ. שבבים ניתזו לכל עבר. השרירים בזרועו התכווצו
וזו הייתה הרגשה טובה להרגיש אותם שם. העץ הכביר, שלא יכול
להתגונן, קרס בשריקת אוויר. הקרקע העלתה אבק. הוא ניגש לגוש
העץ והחל לקצוץ אותו. לפנות ערב הוא שב לביתו עמוס בגזירי עץ.
הוא זרק אותם ליד הבאר ונכנס הביתה. שמע את המים במקלחת. הוא
הביא מהמקרר כוס זכוכית ותרכיז מיץ תפוחים. ישב על הכורסה מול
הטלוויזיה. מדליק בשלט.

היה יפה לחיות פה, אבל זה לא התאים לבחור ריקני כמוהו. הוא ידע
שהוא ריקני. תמיד היה. אבל זה לא הפריע לו. זה עדיף מלסחוב את
כל העולם על הגב, וכל מיני רגשות לא ברורים. אבל כשאין לך כל
מיני דברים בלב להתעסק איתם, אתה צריך תעסוקה. ואנשים. והרבה.
פה היתה בצורת בתחום הזה. בצורת קשה. מה שהוא הרגיש בלב היה
פשוט: אהבה לכל. הוא אהב ת'חיים ואת העולם, וכל יצור ונשימה.
הוא יכל לחיות רק את הרגע. הפילוסופיה פשוטה: אם תעשה הכול כדי
שיהיה לך מה לאכול מחר, אל תדאג. גם אם לא יהיה לך מה לאכול,
לא פישלת ולא יכולת לעשות עוד דבר. אבל הוא לא היה אידיוט. הוא
ידע שהחיים קשים ופגיעים. אבל לא יעזור לו לדאוג בשביל זה. לכן
לא דאג. אבל היה לו משעמם.

האישה שאיתו יצאה מהמקלחת. מגבת ענקית כיסתה את מערומיה. היא
נשפכה אליו ונישקה אותו בכוח על פיו. "התגעגעתי אלייך."
"גם אני." אמר בלי להתכוון.
"אני אתלבש." אמרה בעודה נחפזת שוב לחדר.
מישהי שרה שיר ילדים בטלוויזיה. זה היה מתקתק מידי לטעמו. הוא
העביר ל-MTV. אבל לפתע נסחב למקום העמוק בנפשו, שאליו לא היה
מגיע לעיתים קרובות, כי היה אדם ריקני.

הוא חש לפתע את עשרות הקילומטרים של שדות סביבו, את התמונה
העמוקה של השמיים המתכהים בכחול, אותם ראה כשחטב וקיצץ את העץ.
צווחת עורב ריקה מהדהדת ביער. אורות העיר הרחוקה מאוד מהבהבים
בחיים שונים, באמביציה, בכוח גברא. וזהו. הוא ידע שלהישאר פה
זה עלוב.

האישה שאיתו באה אליו בחלוק השקוף, שהגיע עד כפות רגליה. בתוכו
היו תחתונים וחזייה שחורים, ובתוכם גופה העירום. על רגלה ענדה
שרשרת כסף דקה. תמיד ענדה אותה. היא נצמדה אליו בפינוק שקט
ואמרה: "ראיתי שוב את הצבי הזה. נראה היה שהוא רוצה שאלך
אחריו."
"לאן?" שאל.
"לעיר."

הוא החריש. באיזה קליפ נרצח מישהו. הוא היה פעם בעיר. לא כזר,
אלא כאדם שחי שם יותר ממחצית חייו. הוא אהב את תנועת האנשים,
את מראה הזונות בצידי הדרכים. האישה שאיתו הייתה יפה. יפה
מאוד. והוא אהב אותה. אבל במשך הזמן דעכה התשוקה. בזונות תמיד
חשק. זה היה מתועב, אבל נכון.

באותו לילה היו לו סיוטים. הוא התעורר בשלוש ומשהו והתחיל
לפחד. החלונות הראו לו עלטה. משהו זיעזע אותו. עבר ביום בלי
שירגיש, כמו גלשן על מים, והשתחרר בלילה. תירגע, חשב. הוא יצא
למרפסת עם מיץ להירגע.

הגרזן ירק שביבי עץ כחולים כמו השמיים הנופלים. הבית הואר
מהשמש העולה. הבהיקה את הג'ינס שלו, את טל העלים ודונג העצים.
הרולינג סטונס צווחו בטרנזיסטור. ספינת מלחים חיכתה לו ברציף.
הוא רצה ללכת, אבל לא הלך. כאילו חיכה למשהו שצריך לקרות קודם.
הגרזן חתך את העץ כמו חמאה. אבוקה בערה לפתע על ההרים בתקווה
לניצחון. ואז היא באה, הבחורה שאהב. רצה אליו להספיק, שרשרת
כסף מתנודדת על כף רגלה היחפה. הוא תפס בידה, מתאפק מלנשקה כי
אין זמן. הספינה נראתה פתאום קטנה מאוד. המלחים עמדו בבגדים
תכלת-לבן, חרישיים ומצפים. הוא עלה איתה על כבש העץ, וזה נמשך
חזרה לספינה משירדו ממנו רגליהם. שרשרת העוגן נמשכה בצילצולים
עליזים, והספינה יצאה אל הים. מתנתקת מהיבשה.
"זהו." לחש בסיפוק.
אבל הרולינג סטונס המשיכו לצעוק לבדם דרך הטרנזיסטור באמצע יער
ליד גרזן ועץ חטוב. הספינה הפליגה לים. והיא חיבקה אותו, ועוד
שנה. חזרה למרפסת.

הוא נשאר קפוא רגע עם כוס המיץ בידו. אחר גמע לאט. החיזיון
האור-קולי הזה התפוגג לאט במוחו, והוא שמח לחזור לכאן-ועכשיו.
הוא חזר לבית והדליק ת'טלוויזיה, מזפזפ בין הערוצים.
'אני חייב ללכת לעיר.' חשב. הביט באשתו הישנה, ובפרץ של אהבה
קם ונשק לאט לרגלה.

כשהוא הלך לחטוב עצים למחרת, גילתה האישה שאיתו על שולחן
עבודתו ספר פתוח, שכתב איזה איש רוח. בעמוד הפתוח נכתב: "החיים
זקוקים לסבלנות. כל פרח ילבלב בבוא זמנו. כל מועקה תתפוגג. כל
יאוש יימחה. על העיניים להיות פתוחות ועל הלב להתמלא אהבה אף
בלב גיהינום. כי כך הדרך תהיה למעלה. וזהו רצון האלוהים
מהאדם."

באותו הערב נסעו לעיר ושכרו דירה בבית מגורים על הכביש הראשי.
חייהם התנהלו בין עבודה לתענוגות קטנים. הוא החל לשכב עם
זונות. כשהיה מגיע הביתה ורואה אור רך במרפסת, ידע שהיא עם גבר
ועשה סיבוב ברחובות ההומים. התגלה שאשתו עקרה, ולכן מעולם לא
היו להם ילדים. האמת, שהם גם לא ממש רצו. הם מתו בשיבה טובה.