[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גיא שמש
/
בוקר וניל

בזמן שהשחר פצע את החשיכה ממזרח והתחיל לצבוע את ירושלים
בצבעים של דימדומים (שאם לא היית מחובר מספיק לזמן ולשעון, לא
היית יכול להצביע אם אלו דימדומי בוקר או ערב), שכב האיש שכבר
זקן וחלם את חלומו האחרון. שם היה בילדותו בעוד המדינה צעירה
מאוד. מוכר הקרח שובר גושי קרח כבדים ושוקל אותם על מאזני
פלדה, ובמכולת של אביו יש מקרר ענק עם בקבוקי חלב מזכוכית,
שהקונים היו מחזירים לאחר השימוש. שירי מלחמה ותקווה למדינה
ולחופש שבה, שכיום קוראים להם "שירי ארץ ישראל", מתנגנים בערוץ
"קול אחד" מטרנזיסטורים קטנים ובינוניים עם רמקול אחד, כשהמילה
"סטריאו" לא הייתה מוכרת באותן סימטאות צפופות. ואימו של הזקן,
עדיין צעירה וחזקה, מעלה ניחוחות של אוכל שאיש אחריה לא הצליח
לחקות, משרה שלווה בתבונתה ובשלוות נפשה ויראת הכבוד שאופפת
אותה מסובביה, בעוד בעלה, אביו של הזקן, יכול להרים נאומים
שלמים. והיא, במקרה והוא טועה, תחזיר אותו מאשליותיו
הפרנואידיות ועתירות הדימיון אל המציאות בו יש פיות להאכיל,
ואם החלב נשפך- לא יעזרו הדמעות שיבכו עליו. או האוטובוס בו
היה נוהג הזקן כשכוחו עוד היה במותניו. מעיר לעיר מחליק
האוטובוס כמו חללית החושך בין פלנטות שונות, וכל המכונה האדירה
הזו ששוויה היה כעשרה מכוניות ממוצעות וחדשות היו תחת הרגל
בלחיצת דוושה, היו בידיו בסיבוב הגה עדין ותקיף, ובלחיצת אצבע
על שינוי הילוך בכפתורים עם התאורה הפנימית.

אשתו הייתה חלשה ומשוגעת ועישנה עצמה למוות, ובנו הבכור מיכה
מעד פה ושם, אבל ידע לזהות את המהמורות בדרך, שקדח לו שוב ושוב
השיגעון שירש מאמו. ונטלי... אלוהים, כמה הוא מודה לאלוהים שלא
עשה את הגרידה שאשתו הייתה מסכימה לה אם רק היה אומר, אם רק
היה פולט שתי מילים: תעשי הפלה. קל להגיד שהוא רוצה שכמה תאים
חסרי צורה יפלו להם וייאבדו מהרחם, אבל כשרואים שהוא היה מאבד
את נטלי שיצאה מהם, כשהיה מביט בעיניה וחושב: אותה רציתי להרוג
בטרם נולדה, ולכן היה מכפר בכך שאהב אותה מכל ארבעת ילדיו.
ועכשיו, לאחר שנאבק כל חייו על פרנסתו, שפיותו ודאגה לסובבים,
הוא מרגיש שהוא עומד ביציאה מהחיים ויש שמחכים לו שם בעבר השני
של השער... אבל עוד רגע לחפור במוח לפני שיאבד, להבין על מה שר
זה ההוא ברדיו, להיזכר שבעוד שכרגע הוא לא מסוגל להגיש כוס מים
לשפתיו, הוא הרים ארבע קומות עם מיכה את המיטה הזו שכרגע הוא
שוכב עליה. והיא הייתה כבדה, המיטה הבת זונה הזאת... כבדה
לאללה.

כולם מתים וגם אני. זו השלווה שלי שעשיתי, שבניתי, נותנת לי
למות בשלווה. הייתי צריך קצת להשתגע... לא השתגעתי מספיק.
ואיפה כל השירים שאהבתי, לא התעכבתי עליהם בחיי, ליבי לא נפעם,
אבל עכשיו שימו לי את השירים ההם בעלי הניחוח היווני כשאיבדתי
אז בגיל כה צעיר את הבתולים, ואף אחד לא ידע, אמרו מאיפה תפס
את הביטחון הזה עם בנות...

"מה?" היא שואלת. "מה, אבא?" וידיו מקמטות את החולצה הקצרה,
מושכות, מנסות לקרוע אותה. היא רצה להביא מספריים. "בבקשה, אל
תלך בינתיים", וגוזרת ממנו את החולצה, פוערת את אותו עור חברתי
אל העור הפרטי השחום, שאימא אהבה כשעשו אותה. והוא מעביר את
אצבעותיו הארוכות והמעוותות על חזהו, ממשש את השיער המסולסל
הלבן, והיא מעבירה ספוג רטוב על מצחו, רוצה לצעוק לאיריס עם
ההלם האילם שלה, למיכה עם קהות החושים שלו ולדודו עם הבריחה
העיקשת שלו ממה שקורה פה, רוצה לצעוק להם שיבואו מהר, כי אבא
עומד ללכת, ולמה השדרן הזה שם שיר שמח ברדיו, מה, הוא דפוק?

דודו שוקע בספה מול הטלוויזיה ואומר שיש ריח שרוף באוויר,
ובעוד מיכה מבין שזו מעין מטאפורה לתחושה כללית, נחפזת איריס
לבדוק שהגז במטבח סגור. דודו ומיכה לא עוצרים את איריס, אין
כוח לאחר ליל שימורים זה של שינה טרופה של רבע שעה כל שעתיים.
והעשן מהסיגריות הניצחיות של מיכה לא מפריע כל כך לדודו עכשיו.
למה לא יבוא רגע מיכה לפה וינשוף בפניו עשן סיגריות רק כדי
להתמסטל קצת, הרי לא זה מה שזה עושה? ואיריס חוזרת לסלון ללא
מילה ומעיפה מבט אל המסך (ערוץ ההיסטוריה) ומשם אל המרפסת, די
קרוב למיכה ולעשן הסיגריות, אבל רק לראות את הבוקר הזה שאולי,
עדיין מקווה, יזרים ניסים אל הבית הזה, שלא ראה נס זה עשרים
שנה.

היינו הולכים, חשב מיכה, אל הקניון סתם כדי להסתובב כשבחוץ היה
חשוך והשמיים היו אטומים מעננים והרוח הצליפה באוזניים והשמיעה
"וויש וויש" כמו הצלפות שוטים דקים. ואבא היה מספר שהוא עשה
ככה וככה כשהמצב היה ככה וככה והוא הרי נהג ככה והרי זה מתבקש.
ואני לא הקשבתי. רחוק הייתי בתוך הערפל שיצר מוחי על מה יהיה
איתי ורציתי לספר לעצמי סיפורים שנובעים ממני ולא ראיתי ולא
חשבתי שאולי יבוא זמן והרגעים האלה יהפכו לזיכרונות, שארצה
לזכור ולא להעיף אותם מפני כאילו היו איזו תוכנית אירוח
ברברנית, שלי אין דבר איתה ולה אין דבר איתי. רחוק היה תמיד,
מסתגר, גם אם לא נראה. כמו הר געש רדום הכל היה מבעבע מתחת
לפני השטח, ולמרגלות ההר הכל זורם כרגיל ופרחים פורחים ועסקים
נפתחים, כי הרי אפשר גם לשחק קלאס למרגלות ההר, הוא לא יפער את
לועו. אבל אם הלבה תפרוץ... היא תשטוף את הכל. ולעיתים משהו
היה זע בהר-אבא-הגעש וכולם היו חרדים. רק שלא יתפרק עכשיו, הרי
לרגליו מוטלת כל המשפחה, שלא יכולה ללכת לשום מקום אחר וגם כך
לא רוצה. גם אם היה ברור שרגע זה יבוא בו, אבא... המ... יהפוך
לחסר אונים, אי אפשר להתכונן לדבר כזה. עושים, לפחות מבחינתי,
מה שעשיתי רוב חיי הבוגרים: מדליקים סיגריה וממוללים את הרגשות
עד שיימאס להם מעצמם והם יפסיקו לדפוק בראש כמו ציפורים בכלוב.
מבעירים את האש מתחת לסיר הרותח ושותים אלכוהול, גם אם מצד אחד
המחיר יהיה כבד. אבל לא אדע כמה כבד הוא, עד שהמוח יהפוך לעיסה
בתוך הראש, בו הכל כואב ודבר לא חודר.

ודודו רואה את פחית הבירה נפתחת בידיו של מיכה, והוא אכן שותה
בצמא. תמיד היה מיכה פראי כזה. שותה, מעשן ומפליץ נאדים תוך
כדי הליכה כשאין עין (או אוזן) זרה בסביבה. ודודו גם רוצה
להתמסטל, אבל אצלו התמסטלות באה אחרת, בצורת כוס קפה חזק שלא
שתה שנים. זה הזמן בשבילו להכביד על הראש וערוץ ההיסטוריה יכול
להראות לו תמונות מלפני תשעים שנה והוא יכול לדמיין לרגע, אם
רק ייקח לו כוס קפה מזויין, שהוא מעין אלוהים על כדור הארץ
מלפני מאה שלמה, בו הכל תלוי מול עיניו ולו אין דריסת רגל מלבד
המבט והשפיטה הסובייקטיבית האישית.

הסחרחרת בתוך ראשה העשוי תבניות של איריס מתחילות להתפרק וזה
מכאיב. איך היא תוכל ללכת לחדר, שם יושבת נטלי הצעירה מכולם,
ולראות איתה את אביה, שהיה אבן צור ופלדת ברזל, שוכב מפורק בלי
שהוא יכול אפילו לדבר? המוח שלו, אמרו, עדיין צלול, גם אם
מתייסר נפשית ממצבו הפיזי, והמחשבות בוודאי רצות לו. על מה אבא
חושב? גם בחייו אי אפשר היה לדעת. תמיד שיחרר מילים כמו
סיסמאות. הסיסמאות חזרו על עצמן, שיעממו עד מוות, ורק אם הייתה
מקשיבה קצת יותר, אולי באיזשהו מקום הייתה תופסת איזו אמת
פנימית. אבל מי חשב? הרי לחשוב על זה כמו לייחל לזה. מדחיקים
מדחיקים כל הזמן שיום יבוא, כנראה, ואבא ימות קודם ואני איריס
הקטנה הישאר בלעדיו רק עם תמונות וזכרונות. ואני, כמובן, שפניי
מזכירות מעט את פניו. רק להסתכל בראי, ועם קצת דימיון ועיוותי
תאורה זה אבא, מביט אליי דרך המראה בוחן אותי ועיניי תקועות
בפניו. אבא זכור מיום ראשון למראה עולם ואמור להיות עד חלקיק
שנייה אחרון. אלוהים האכזר הזה רוצה לקטוף אותו אליו וגם אם
הוא זקן, אז מה? למה לא יחיה מאתיים שנה? זמן מועט, מועט מאוד
עד אימה, בנצח הקיום.

ודודו לא פה. תמיד היה כאילו למען עולם ותדמית מחובר למציאות
בפני עולם למען תדמית כמו מסמר במציאות ובחיים. עושה מה שצריך
ואומר מה שצריך ומארגן מה שצריך, אבל היו הניצנים שניסו להזהיר
אותו (הוא לא הקשיב) שברגע אמת יברח מפה למקום בו אף אחד לא
יצליח למצוא אותו. אלה היו הרגעים שבהם, כשהיה בתוך קלחת
פעילות, היה מתכסה הירהורים וכובד ראש. והנה עכשיו, זה מה
שמעניין, ערוץ ההיסטוריה על דברים שקרו לפני עשרות ומאות שנים
והוא לא פה שוב. הוא בזמן אחר. נע על כיכרות וממציא מכוניות
ומקים את סנט-פטרסבורג וטובח עם לנין. את דגל מגן-דוד והפסים
בכחול ולבן הוא מנפנף על ספינת מעפילים חצופה עוד לפני 48',
ואם יגידו לו שהוא עזר להמציא ברוב תבונתו את החשמל, הוא יהנהן
בהסכמה ויאמר "לכן אני יכול להפעיל את מכשיר הטלוויזיה ולראות
ערוץ ההיסטוריה. אז תנו להנות, ולמה מיכה לא תבוא לעשן פה
לידי, (כבר לא צריך במרפסת, כבר לא מפריע לי.) כדי שאשאף קצת
עשן, אומרים סיגריות כמו אלכוהול- מקהות ת'חושים."

ולא רחוק, אפשר לספור את הבלטות עד לשם בארבעים שניות, נרדם
אביהם מול נטלי והיא אסירת תודה. כל חלום שיבוא, בו הוא הולך,
בו הוא מתרוצץ כילד קטן ומטפס על פיגומי המדינה הצעירה, זה
בסדר. "תישן, אבא. אני אוהבת אותך." והוא מחייך בשנתו כאילו
שמע. אבל אצלו אימא מלטפת את בנה הקטן הקודח ואין תרופה, מדינה
במלחמה ומי יטפל בילד קטן כשכולם מטפלים בפצועי מלחמה. אבא הלך
לדפוק שולחנות, לצעוק "אתם הורגים לי את הילד!". אימא מלטפת את
בנה הקטן ההוזה מחום ואומרת בקול שקט שוב ושוב "שן, בני. אימא
אוהבת אותך." והוא רוצה להרגיע אותה. אני אחלים, אימא, ואפילו
יהיו לי שתי בנות ושני בנים. אבל הוא לא יכול, כי זה עדיין לא
קרה. ורק שעון האורלוגין שימשיך עוד לתקתק בקול מונוטוני עוד
ארבעים וחמש שנה אומר לו שהוא בבית, שהוא השעון הצעיר וגם ילד
של אימא צעיר, וטוב להיות שוב עם אימא, כאילו לא קבר אותה,
לחוש את אצבעותייה על מצחו, ריח החמימות שזורם מגופה כאילו
הייתה תנור בחורף קר. רק תני לי, אימא, אותך. תני להיות איתך,
ואל תיעלמי, כי זה זמן קפוא, אין לאן ללכת ודבר לא ישתנה.

את החלום הזה, שמחבל מנסה לצלוף בו, לא ישכח מיכה, כמו שאביו
לא ישכח חלומות בו הוא בשדה קרב מול אויב ערבי (אבל איזו ארץ?)
ושאימא חלמה פעם בשנה את מלחמת יום כיפור ודודו את פצצת הגרעין
מאיראן ואיריס את הפגיונות, שנשלפים לתוך חזה מתוך גאלביות
לבנות מחוספסות, ונטלי את הפיגוע המשולש במדרחוב הירושלמי.
ביום מדחיקים, כשכל הפחדים צפים על פני המים כמו אותן צלחות
פלסטיק שהם היו משליכים לים בילדותם ורואים אותן נסחפות הרחק
בגלים ומדמיינים אותן צולחות את הים התיכון והאוקיינוס האטלנטי
ונאספות על ידי זאטוט אמריקאי בן שלוש בחופי ניו-יורק. אבל
בלילה, בשינה העמוקה, עולים כל הפחדים וכל ידיעות השינאה נגד
ישראל ותמונה של ערבי שולף פגיון, שגדול ממנו בעשרים ס"מ,
ואומר שבחרב זו צריך לשחוט כל יהודי, מכרסמים במוח כמו רימות
וחודרות לתוך כל נקב זעיר של פחד ממוות ואיבוד שליטה על העולם
המוכר, וההרגשה שהגטו לא חלף מהעולם עולה ביתר שאת כמו שד
שעדיין מקרקר בקול תרנגול מאחורי סורג ובריח. ואת הסיגריה,
נובלס משובחת מפוצצת זפת, שואף מיכה מול חלון פתוח שמשקיף לכפר
ערבי-ישראלי ונותן לעשן לשדר אותות כדרך אינדיאנים לכל אל
מיטיב שירצה לשמוע שיש פה בית בצרות, (חלומות מסוייטים, זמן
קפוא ומוות קרב.) שמבקש קצת עזרה או אולי גשר מעל לנהר הזה,
שנפרץ פתאום מתוך האדמה ולא נותן דריסת רגל קדימה, אלא רק
בהייה חסרת מעש אל העתיד, שמחכה אולי אי שם מעבר לקצף המים, גם
אם הוא מוכר רק מגדלי אבן, וגם אם הם תלויים באוויר.

"הוא נרדם." אומרת נטלי לכל השלושה, ומיכה כאילו לא שומע, רק
הופך שלוו יותר, אבוד בצורה משלימה לאובדן, כשקודם נאבק איתו
רק בצורה שאפשר להיאבק באבדון- כמו להילחם באוויר ע"י אגרופים.
הוא מבקש מהירח- תתקרב, וזה מרחף אליו כמו בלון חלב, מונח
בגודל של צלחת על אדן חלונו, שואל מה יבקש. ומיכה מטמין שם את
כל ימי התיסכול, השיעמום, הסיוטים בלילות, המוח המתעתע, חוסר
השליטה על הרגשות ואי-יכולת להתרכז במשהו. האבק שעולה מהירח,
שכורע וגורר עצמו על האדמה, עולה ומחניק את דודו שמשתעל וגורם
לאיריס לזיק של אימה קצרה, שנעלמת מייד על חוסר ההגיון שבה, רק
שלא ימות לי גם. ובשקט בשקט בלי איש לידו, שומע הזקן רגע לפני
את רישרושי התנועה מהסלון, נאחז לשנייה בשיר, ובעוד נפשו
מתרחבת ובוכה- קורס גופו בתוך קרביו. המוח מתחיל להשתתק
במהירות תא אחר תא, הרוח הנושבת לא תנשוב יותר והגשם לא יבוא
עוד חודש. לא בשבילו. העיניים מתאדמות ונפקחות באימה כשהוא
יוצא לעולם עיוור מבטן אימו וקול התנשמות קצבית ב-1948 וקול של
רופא, שאומר "הילד הראשון של המדינה" וסביב הגבולות אויב
מוסלמי, שרוצה לחסלו כשרק נולד.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שלחתי את הסלוגן
שלי לעיון,
שפצור ומחזור,
והחבילה הוחזרה
לשולח, עכשיו
אני תקוע עם
הסלוגן הזה ואין
לי מה לעשות
איתו


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/9/04 22:42
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיא שמש

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה