זה היה יום קיץ חמים וכולם שיוועו כבר לסתיו ולגשם הראשון.
למרות החום המעיק היה יום נהדר בחוץ. לא היה ענן אחד בשמיים,
השמש זרחה במלוא הדרה והיו משבי רוח מפתיעים, שאיימו לבשר על
סוף הקיץ. הם ידעו שהחופשה שלהם לא תימשך עוד הרבה זמן ולכן הם
החליטו לבלות את היום מחוץ לבקתה, בשדה הפתוח ליד האגם. הזמן
הלך ודחק בהם להחליט מה הם יעשו מפה ואיך הם ימשיכו הלאה.

אורן, כרגיל, לקח את ענת וברח איתה אל מקום מסתור שמצא כאשר
הגיע לשם לראשונה. "עניינים לא סגורים" הוא תירץ בחיוך קטן
וקריצה. ענת כמובן שזרמה איתו והלכה אחריו כמו שהיה הרועה שלה.
מאיה ודרור נשארו לסדר את המקום לקראת ארוחת הצהריים. הם ידעו
שיהיה להם קשה להיות לבד, הכי לבד, אבל בכל זאת ביצעו את
עבודתם נאמנה. מאיה סידרה את השולחן ודרור מזג את האוכל. חלוקת
תפקידים מוגדרת מראש, הם אמרו לעצמם כתירוץ לשיתוף הפעולה
ביניהם.

כשכבר הכל היה מוכן ולא נותר דבר לעשות, מאיה פרשה שמיכה על
הדשא ונשכבה עליה, מביטה על השמיים הכחולים ומצפה למשב רוח
שיפתיע אותה. דרור התיישב סמוך אליה ולא במקרה, על אף שסירב
להודות על כך אפילו בפני עצמו. השתיקה ביניהם היתה מביכה.
שניהם חיכו לבואם של אורן וענת. השובבים האלה ידעו איך לשבור
את הקרח ביניהם ולתרום לאווירה מהנה לאורך כל החופשה. ככל
שחיכו יותר, כך השתיקה הפכה למביכה יותר. מישהו מהם חייב
להתחיל ולסיים עם זה אחת ולתמיד.

מאיה החליטה לשים לזה סוף. היא התיישבה באיטיות והתאמצה לא
להסתכל על דרור גם לא במבט חטוף. היא פיזרה את שערה השחור
הגולש על כתפיה וסידרה אותו, קיוותה שריח השמפו הטרי יגיע אל
אפו של דרור ויגרום לו לרצות להתקרב אליה. היא ידעה שזהו תרגיל
פשוט ורגיל, אך הוא בכל זאת עבד. דרור התקרב אליה ולו במעט כדי
שהיא לא תחשוד בו. הוא לא ידע שהיא מושכת בחוטים.

היא הפנתה את מבטה אליו, רצתה שישים לב אליה, שיסתכל עליה גם.
למרות זאת, הוא היה עסוק בלמרוט דשא בעצבנות כאילו ידע מה עומד
לקרות בדקות הקרובות.
"דרור," הוא הרים את מבטו אליה, קיווה שהוא לא מסמיק. היא
חייכה חיוך קטן כלא בטוחה במה שהיא עומדת לומר, והוא בתמורה לא
עזר לה במיוחד במבט האטום שלו.
"אתה... אתה עדיין אוהב אותי?" הוא היה מופתע מהשאלה באותה
המידה בה היא היתה מופתעת מכך שהוציאה אותה.

"לא..." הוא שיקר. הוא אהב אותה בכל ליבו. אין יותר אוהב ממנו,
הוא חשב, אך הוא ידע שאם יענה בחיוב- היא תפגע בו בשנית. הוא
עדיין לא הצליח להתאושש מהמהלומה הקודמת שהטיחה בו ובטח שלא
רצה להוסיף על כך בפגיעה חדשה. הוא הסתכן. היתה בליבו עוד
תקווה שהם יחזרו להיות יחד, אבל הלב שלו לא יכל לעמוד בכך. הוא
השפיל את מבטו חזרה אל הדשא ומרט אותו עתה בשתי ידיו. עגלת
זיעה קטנה בצבצה מעל מצחו כאות להתרגשות המרובה בה היה שרוי
כעת, אך היא נבלעה בין השאר, שנגרמו בגלל החום.

"אההה..." היא אמרה באכזבה, לא הבחינה בכל הסימנים שהוא הציג
לפניה. אחרי הכל ולמרות הכל זה נגמר, חשבה לעצמה, נחנקת כדי
להסתיר דמעה. הוא היה חשוב לה כל- כך, חשוב לה מאוד. היא ידעה
שפגעה בו ומצטערת על כך עד עמקי נשמתה, אך הוא לא רצה לסלוח
לה. היא עדיין אוהבת אותו. הוא חייב להאמין לה שהיא עדיין
אוהבת אותו, אבל היא רצתה שהוא יחזיר לה אהבה. 'איך הוא הפסיק
לאהוב אותי במהירות כזאת? עד כדי כך לא הייתי חשובה לו?' רחוקה
מן המציאות היא שקעה במחשבותיה, השאירה את דרור מסוגר בתוך
השקר של עצמו.

"מאיה, למה שאלת?" גם הוא החליט בליבו שזה הסוף לכל הסיפור.
היא הסתכלה עליו, מחניקה את הדמעה בשנית.
"סתם", אמרה, "סתם..."

אין דבר כזה "סתם" באהבה, הוא ידע את זה. הוא חווה את זה על
בשרו יותר מפעם אחת. הוא החליט שלא משנה מה תהיה תגובתה, הוא
ינשק אותה. הוא חייב את זה לעצמו. בפעם האחרונה בהחלט הוא חייב
לטעום אותה, להרגיש אותה בין זרועותיו, לחוש אותה כשהיא מקרינה
אליו חיבה וחום. כן... הוא יעשה זאת. הוא ינשק אותה.

הוא התקרב אליה הכי קרוב שאפשר והושיט את ידו לעבר לחיה.
בתחילה היא נרתעה ולאחר שהבינה מה קורה, התרככה ונרגעה. הוא
הרגיש את זה בעור שלה, בעיניים שלה. הוא הרגיש שהיא רוצה זאת
גם אפילו בצורת הישיבה שלה, איך שרגלה נגעה וליטפה קלות את
רגלו. כן... הרגע הזה הגיע.

'ישששש!' היא צעקה בליבה. סוף סוף נשמה לרווחה. הרגע הזה מותח
אותה אפילו יותר מבנשיקה הראשונה שלהם במסיבה של אורן לפני שנה
וחצי. היא קירבה את פניה אל פניו והרגישה את שפתיה בוערות
מתשוקה אליו, אל שפתיו, אל גופו. היא רצתה לחזור על החוויה
הזאת כבר ממזמן, אך דרור לא איפשר לה זאת. הוא נרתע ממנה כבר
חודשים ארוכים. היא נשכה קלות את שפתיה, מסמנת לדרור שהגיע
הרגע.

הוא הביט בשפתיה. מעולם לא חשק בהן כפי שחשק בהן עכשיו. הוא
הסיט את מבטו לרגע אל עיניה וראה בהן את האהבה שלה כלפיו. מכאן
אין דרך חזרה. זה או עכשיו או לעולם לא. הוא לא רצה לוותר על
הרגע הזה בדיוק כפי שהיא לא רצתה בכך.

הנשיקה התפרצה משניהם. היא היתה סוערת, מרגשת, מרעישה, מתוקה,
אוהבת, חמה. הנשיקה הזאת היתה הכל בשבילם. ה-כ-ל! איך הם לא
חשבו עליה קודם? למה הם היו צריכים לחכות עד עכשיו? מה גרם להם
לחשוב שהם יצליחו לשרוד עוד רגע קט אחד בלי השנייה?

"אז מה עם האוכל?" אורן שאל כאשר התקרב לשמיכה עליה שכבה
מאיה.
"אתה לא רואה?" דרור היה קצת עצבני. "האוכל כבר מוגש, חיכנו
לכם כדי שנוכל להתחיל לאכול." הוא המשיך וקם מן הדשא, משאיר את
מאיה עם המחשבות שלה דקה נוספת, הצטער על כך שלא העז לנשק אותה
כפי שדמיין, כשהיתה לו את ההזדמנות. מאיה קמה מהשמיכה שלה קצת
מסוחררת מחוסר האיזון ומהמחשבה על כך שדרור נישק אותה כמו פעם.
מה, כמה דקות של מחשבה יכולות לעשות לאנשים...? 'לאהוב', שניהם
ענו לעצמם בלב. לאהוב...