ירדתי במורד הרחוב, הרוח הנעימה שורקת באזני וזורמת בשערי. כמו
בכל יום, יצאתי לריצת צהרים. השמש האירה את העיר והיום היה
פשוט מושלם. האנשים שחלפו על פני חייכו אלי, וחלק קראו לי בשמי
והושיטו לי יד. אני יודע שזה לא מנומס לא להושיט יד חזרה, אבל
מיהרתי.
הריחות של הצהרים מלאו את האף שלי, ריח של בישולי צהרים ובשמים
של נשים נישא על גבי הרוח.
הגעתי לקצה הרחוב ולקחתי שמאלה, מאד נזהר בחציית הכביש. עשרות
פעמים הזהירו אותי ממכוניות, אז אני מסתכל פעמיים לכל כיוון
לפני שאני חוצה.
זהו, אני בצד השני ואני עולה ברחוב הצר.
אני לא מתרחק יותר מדי מהבית כי אני לא רוצה לחזור מאוחר, עוד
מעט ארוחת צהרים. וחוץ מזה, אני לא רוצה שידאגו לי. נראה לי
שהיום יש שניצלים...
הנה היא! אני קולט אותה מרחוק, יושבת בפארק, מנשנשת משהו. האמת
היא שלא במקרה יצאתי לרוץ בכיוון הזה, קיוויתי לפגוש אותה כאן.
היא די צעירה, בערך בגילי, רזה, ויש לה את השיער הכי יפה
שראיתם. כל-כך רך... אבל זה כלום לעומת העיניים שלה.
עד היום נורא התביישתי לגשת אליה. היא כזאת אצילה, ומי אני?
סתם עוד אחד. כמעט כל יום אני עובר כאן, בוהה בה וחושב על איך
לגשת אליה. היא בכלל יודעת שאני קיים?
שמעתי את השם שלה רק בחטף, שרון...
רגע, אני חושב שהיא לבד. איפה חברות שלה? הן תמיד איתה. זהו!
זה סימן שאני חייב ללכת אליה היום, אני בחיים לא אמצא אותה
יותר לבד.
"ג'וני!"
אוף! כבר מחפשים אותי? אבל יצאתי מהבית ממש לא מזמן.
"ג'וני! איפה אתה?"
בטח השארתי את השער פתוח. איזה דביל!
"ג'וני! מה אתה עושה כאן? בוא הביתה, יש אוכל".
אבי כבר קרוב, הוא בא מהצד השני של הפארק. אני מודד את המרחק
לשרון.
"ג'וני, מה אתה עושה? בוא הביתה!"
אני חייב!!!
אני מזנק לעבר שרון, גוף נמוך כדי לצבור מהירות, הרגליים שלי
עובדות כמו מכונה.
אבי רואה שאני רץ והוא רץ לעברי, מנסה למנוע ממני להגיע אל
שרון.
בחיים לא רצתי כל-כך מהר! אני כבר די קרוב, אני כמעט יכול
להריח את הניחוח המתוק שלה...
לא!!! יד מתהדקת לי על הגרון!!! לא עכשיו!
לאאאאאאאא!!!!!!!!!!!!...

"הוא שלך?"
"כן, אבל אני לא מבין מה קרה לו. בדרך כלל הוא לא כזה תוקפן.
ג'וני! שקט!"
הבחורה ציחקקה. "אל תדאג, זה בסדר. הוא בטח סתם רוצה לשחק עם
שרון. רק אל תמשוך חזק כל-כך ברצועה, אתה תכאיב לו... תגיד,
נראה לי שכבר ראיתי את שניכם כאן מקודם".
"כן", מושיט יד. "אני אבי, וזה ג'וני".
"כלב חמוד. אני מורן".
"נעים מאוד. כן, הוא עדיין די גור, כמו הכלבה שלך. אני מנסה
לחנך אותו, אבל הוא עדיין נורא שובב".
"ככה זה כשצעירים..."
אבי צחק. "את מדברת כאילו את בת חמישים. את יודעת שאנחנו באותה
שכבה? אני בכיתה המקבילה, יב' 7".
"מה? אז למה אף-פעם לא ניגשת להגיד לי שלום? אנחנו כמעט
שכנים".
"האמת? לא היה לי נעים אף-פעם. את תמיד פה עם חבורה של
בנות..."
"שטויות, הן רק חברות שלי. הן בטח יאהבו אותך, אתה די חמוד".
אבי קצת הסמיק. "די, די... את מביכה אותי!"
מורן ואבי צחקו יחד, היד של אבי עדיין על הקולר של ג'וני שמנסה
להתקרב לשרון ולא מצליח.
"האמת, יש איזה מופע ביום שיש בערב ואולי -"
צלצול טלפון.
"אוף, שניה, מורן".
אבי הוציא את הפלאפון מהכיס וענה בקול חמוץ.

"הלו?"
"אבי? איפה אתה? יש צהרים. בוא הביתה עכשיו!"
"בסדר, אבא, אני כבר בא..."
"לא 'כבר'! ביום שישי אוכלים כולם ביחד. וזה כולל אותך. אז בוא
עכשיו!"
"טוב, טוב, אני בא".
"יופי. ביי".
"ביי".

אבי ניתק והחזיר את המכשיר לכיס.
"מצטער, מורן. אה... מה התחלתי להגיד?"
"האמת? אני לא זוכרת, אבל אני חייבת לרוץ ולהחזיר את שרון
הביתה".
"אה, אוקי..."
"אבל אל תדאג, בטח עוד נתראה בפארק. ואם אני עם חברות שלי, אל
תתבייש לבוא להגיד שלום".
"אה, כן, בטח..."
"טוב, ביי אבי!"
"ביי מורן..."
מורן התרוממה מהספסל, לקחה את הרצועה של שרון ושניהן הלכו
לכיוון הבית שלהן.
אבי נאנח, בוהה בדמות הנעלמת של מורן, והתכופף להסתכל בעיניים
של ג'וני.
"לפעמים אני מקנא בך, אתה יודע? הכל פשוט כשאתה כלב. יש לך את
כל החופש בעולם ולא צריך לחשוב יותר מדי. אתה לא צריך לעשות
שום דבר, רק מה שבא לך. וכשזה נוגע לבנות, זה הכי פשוט בעולם!
אתה פשוט עולה עליה באמצע הרחוב. בעצם, מה הטעם לדבר אליך? זה
לא שאתה מבין אותי".
אבי קם באיטיות וחיבר את הרצועה של ג'וני לקולר. אבי הסתובב
לצעוד לעבר הבית אבל נשאר לצפות על כיוון שאליו הלכה מורן.
"בחורה כזאת יפה... מעניין למה יש לה כלבה כל-כך מכוערת ו - -
אווו! הי! ג'וני! כלב רע! למה אתה נושך אותי? בסך-הכל באתי
לקחת אותך הביתה כדי שתאכל. אתה צריך להודות לי. כלב טיפש..."