ובאותה שעה מתהלך הייתי בין חיים ומוות,
נאחז בשברי מציאות שהואילה בטובה לחלוק עימי,
צובט את פטמותיה בכח
על מנת לאשר לעצמי שאיני חולם.
ובין אנחותיה להבות וצעקות
ופנים של ילדה קטנה ערומה ומדממת ודשא
אינסופי מפינת חדר האוכל ועד לחדרה של טניה
בקצה השני של הקיבוץ,
במרחק קלות בלתי נסבלת במטווחי זריקת אבן
או ידוי רימון עשן.
ננסח את זה אחרת.
מבטיח,
בפעם אחרת,
רציתי לכתוב
שיר על בגידה, ניתן לומר,
שלא במתכוון,
שלא במשים,
אדם שעצם היותו קיים ממוטט בחטף,
ושלא במתכוון,
את מגדל הקלפים שהוא יקומו של אדם אחר.

[(לא ברור גם לי,
הכל כל כך אסוציאטיבי....
כולי אשמח
אם תואיל/תואילי
לכתוב כמה מלות ביקורת
אם יש בקורת.
אם יש מילות.)]