אהבתי הייתה כומר מוודה באחת
מהכנסיות הקתוליות של טקסס.
הייתי מספרת לו על שנאתי לכל אותן נערות
יפות וקלות דעת ולו בגלל
שהזכירו לי עצמי. והוא היה מצקצק בלשונו,
בשפתיים שאחזו בהן את חטאיי השפלים ביותר.
רק ביקשתי להיות הצליל המלוכלך
של הפטיפון, בו הוא היה
אהבת הנעורים המקולקלת
של כל שיריי.

(מאוחר יותר ידעתי לספר איך מחט זו
השאירה שריטות שלא ייעלמו. ועתה,
מתנגן לו הצליל הצורם של כל אותן הבטחות
שלא ניתנו).

אותו קיץ הייתי מורחת אודם דובדבן לוהט
שהבעיר את נשימותיי הפוחזות, מתחת לחזייה
ורודה בהירה, מתחת לשמלת כנסייה מתקצרת,
מתחת לאוויר הדחוס והמתוק של טקסס,
אך הוא היה מכבס את שפתיי. בכל יום ראשון.
אני מתחתי את חבלי הבושה של ליל שבת.
פעם אמרתי לו בעזות מצח,
"דרך כביסה זו לא הייתה מעולם
דרכם של קדושים".
והוא סגר את תא הוידויים
כמו מלכודת על תלתליי.

אם הייתי שם אותו רגע, הייתי מספרת
על השקט
שבו הלילה והכומר הגיעו
לבושים בגלימה השחורה של מלאך המוות,
אך נימוסיי הדרומיים מכתיבים אחרת.
כמו אמא שמהדקת את שערותיה
לסיכות תשוקה ומלעיטה עיניה באותו יין מר
שמעולם לא שימח את לבה. (ואמא,
אני מתוודה לפניה, את לא מחבקת אותי בלילה
או בבוקר או בצהריים וטוב לי כך. את רק
התמונה של כל הנשים עם טבעת נישואין
על אצבען המדושנת, מתנוססת על הקירות
בחדרים הכי אינטימיים).


סיפרו שהוא התחתן
בכנסייה שנקראה פעמוני משהו
לצלילי המלך. שם כל בנייני העיר,
גם אלו המתנשאים ביותר,
נמסים אל מול שפתיו הממתיקות
את הבדידות. אם הייתי יכולה,
הייתי לוקחת את הינומת הסבל הזו
וכורכת אותה סביב צווארי.
רק לא לחכות עוד
ליום בו יעזוב.