הוא הביט בפניה המתעוותות מול פרצופו המחייך וחשב. כן, חשב
בפעם הראשונה מזה חצי שנה שסוף סוף ניצח, הוא ניצח את המפלצת
הירוקה ששוכבת מתחת למיטה שלו מאז הפעם הראשונה.
היא עברה נשים מנוסות וכאלו פחות, זקנות וכאלו שסימני הנשיות
בהן רק החלו לבצבץ, וזה היה לו נעים, כן, נעים. נעים כמו שאמא
מחבקת תינוק, נעים כמו שאבא טופח על השכם, נעים כמו חול רטוב
בתוך כפות הרגליים.

עכשיו את לא יפה יותר, עכשיו את מכוערת, נתת לי להיכנס ולגעת
מבפנים. עינייה החלו מעלות דמעות ולא מתוך תחושת חוסר אונים,
אלא תבוסה. תבוסה לא נעימה כזו שבליפול מאופניים בלי גלגלי
עזר,
התבוסה שחשים כשנכשלים במבחן או זו כשאתה דורך על חרא בדרך
לאוטובוס, עם חמישים אנשים שבוהים רק בך בעיניים מאשימות, כן,
אתה מסריח, ורק בגלל שדרכת במקום הלא נכון בלי כוונה.
אבל היעלמותה הפתאומית של המפלצת הייתה עניין זמני היא נעלמה
רק על מנת להופיע בדמותה החדשה, ירוקה יותר גדולה יותר, עינייה
המאשימות זכו בעוצמה מחודשת, והפעם היא הייתה מוכרת. היו לה
כבר קורות חיים ארוכים מאוד להתפאר בהם. כרטיס כניסה בטוח לכל
עבודה, אבל היא לא רצתה שום עבודה. וכולם יודעים שמפלצות לא
טובות בהיי-טק, ואם היא לא סוגרת לפחות 15 אלף בחודש, אין על
מה לדבר. עדיף לה להישאר מתחת למיטה, יש שמה תנאים מצויינים,
אין שם שום מס הכנסה.

אז איך הנרתיק שלי מרגיש, היא שאלה, מצפה, כואבת, חצי רטובה.
והוא נלחם בעבר, בעתיד, ברגע הזה הוא מרגיש רק אותה. הוא חי את
הרגע, לא איתך, מטומטמת, איתה. אני אוהבת אותך, היא שואלת
אותו, ואותה. הוא מתעורר מאותו החלום מהמהם בקול מונוטוני הכל
בחזרה, בלי רגש, אומר לה התת מודע. היא מקשיבה, הוא חוזר מהקרב
עם יד פצועה, אולי הוא רעב מאז שהתקרבו. המפלצת גדלה. זה מפחיד
לחיות במפלצת עם סליחה, אבל רק עוד קצת זמן והיא הולכת. את לא
מבינה, אם את אוהבת להיות לא נאהבת, זה טוב בשבילה. היא רצה
בשדה חרציות קרוב מנסה להרגיש את עצמה, וחסר שמה משהו, אותה.
וכל לילה לתוך התת מודע המפלצת לוחשת לו איך להאכיל אותה, כי
אכזריות מתחילה להיות משעממת כשהיא רק במודע. נשים אחרות נראות
פיתרון לא רע, נשים מבוגרות יותר או צעירות, אבל אף פעם לא
בגילה, כי המפלצת מפחדת שמישהו יסתכל לה בגובה העיניים ויראה
שמה הרבה אהבה.

והוא יודע שהיא שם, אבל כבר לא בטוח, ואין כמו להשתמש בדרך
מוארת, בערכים חדשים מאת האדון, כדי שיוכל לשמור את המפלצת
הזאת חיית מחמד נחמדת כשאתה לא מודע. ובכלל, אם הוא היה יכול
לבחור, הוא היה משאיר אותה. הוא אוהב צבע ירוק, וחוץ מזה היא
הייתה שם כבר כל כך הרבה זמן והיא מגנה, היא שומרת שיותר לא
ייפגע, והמיטה שלו מתחילה להיות צפופה, זו לא מיטה לשניים ובטח
לא בשביל שלושה. הוא מחבק את המפלצת, והצד שלה הופך קרוב יותר
לרצפה.
אולי כדאי שאני אלך עכשיו, היא שואלת בעיקר את עצמה. לא, אני
אוהב אותך, וחוצמזה המפלצת רעבה. הוא זוכר שכשהוא היה קטן,
המפלצת לימדה אותו שאין אהבה. היא השתמשה במילים אחרות, אבל
הייתה אותה תגובה. כי אחרי שהבחורה ההיא הלכה, ולקחה איתה את
המפלצת שלה, הוא היה בטוח שצדקה, כי בתוך כל הכאב כל מה שאתה
הכי רוצה זה לא להיות מודע, והיה לו קצת בודד ועצוב והתחיל
להיות קר, והוא ראה שאחריה דבר לא נשאר. ואז יום אחד היא
הופיעה מפלצת לגמרי שלו. הוא לא צריך להאשים אותה יותר, הוא
יכול להאשים את עצמו.

ובלילה ההוא הוא הבטיח למפלצת כדי שתישאר, שהוא לא יתן לאף אחד
לפגוע בו יותר. כשהיא פגשה את המפלצת, היא חייכה. זו את שתפסת
לי את כל המקום במיטה??? היא ארזה את רוב החפצים שלה ולא הייתה
בטוחה ששמע, כשהיא אמרה שהיא הולכת. ואחרי כל האומץ היא נשארה
כועסת. הוא לא השאיר לה דבר פרט לקרטון, שנכתבו עליו אלו
המילים:
מדריך הכנה מתומצת להכנת מפלצת אישית מדגם נייד--
עלייך להצטייד בהרבה שנאה עצמית
כמה שיותר כאב ושום מקום לאהבה ותקווה.
ומאז כל לילה היא מסתכלת על הקרטון ושואלת את עצמה אם מספיק קר
בפנים, ואולי פחות ישעמם אם היא תיצור לעצמה מפלצת משלה...