שמונה בבוקר בתחנה המרכזית של עפולה, אני שעונה על הברזלים
הלבנים ברציף מספר שמונה ומחכה. אוטובוס 842 לקרית-שמונה צריך
להגיע בכל רגע. החיילים הממתינים רבים, והאוטובוס ממאן להגיע.
כשיבוא, תהיה הסתערות לתוכו, ואני, כרגיל, מתלבטת, אם אדחף או
שאמתין לאוטובוס הבא. אמא של יפעת אמרה לה, לאחר שנפרדה מנועם,
ש"תמיד יבוא עוד אוטובוס", והתכוונה שהסבלנות משתלמת ושעוד
יגיע הבחור הנכון. בנוגע לבחורים, אני בספק אם היא צודקת, אך
לגבי אוטובוסים, היא בהחלט טועה. האוטובוס הבא יכול להיות צפוף
יותר, ויש לציין, שהמתנה בתחנה המרכזית בעפולה עלולה להיות
מסוכנת בהתחשב בכמות הפיגועים שאירעו כאן. כבר קרה לי
ש"פספסתי" פיגוע בחמש דקות, וכשהתפוצץ המטען, אני חלפתי על-פני
כפר-תבור. האוטובוס מגיע ובדוחק רב אני מצליחה להשתחל פנימה.
כואבות לי הרגליים. אני רוצה לשבת במזגן, להירדם ולהתעורר
בתחנה האחרונה. אני מתיישבת במעבר, דוחסת את התרמיל מתחת למושב
ועוצמת עיניים.

אני מתעוררת בבהלה, מציצה החוצה, מחפשת סימנים שיורו לי היכן
אני נמצאת. התל החשוף מבהיר לי שעברנו את צומת גולני ונותרו
עוד כארבעים וחמש דקות נסיעה. המזגן נושב עליי רוח חמימה כמו
של החמסין הראשון באביב, וספק רב אם אצליח להירדם שוב בחום
הזה. אני משפשפת את העיניים בעדינות. מאז הפעם ההיא, לפני יותר
משנה, ששפשפתי אותן חזק מדי ושרטתי את העין השמאלית שלי, אני
משתדלת לנהוג בהן ברוך. בכיתי אז ללא הרף, אצבעותיי ניסו לספוג
את שפך הדמעות, וכשלבסוף נרגעתי, הבחנתי בפס דק אדום-כתום בלבן
של עיני השמאלית. למחרת, הפס התפשט לשטף-דם עגול ומזעזע
בכיעורו, נדמה שאבדן בתוליי היה גלוי לכל המביט בעיניי.
מתביישת במבטי המפחיד, לא הסרתי את משקפי-השמש במשך כל אותו
היום בבית-ספר. יפעת הייתה היחידה לה הראיתי את מבטי המדמם,
והיא טענה בנוקשות שהיא לא יכולה להסתכל עליי. התחבאתי היטב
מאחורי העדשות הכהות, עד שאחת המורות הסתכלה עליי במבט שואל
ואמרה, מול כל הכיתה, שמהיכרותה עמי היא יודעת שככל הנראה יש
סיבה טובה לישיבתי בכיתה עם משקפי-שמש, והיא תרשה זאת באופן
חד-פעמי. כל התלמידים סובבו ראשם לעברי, מבטיהם ננעצים, מנסים
לחדור ולגלות את הזוועה המסתתרת מאחורי המשקפיים. עם כל יום
שעבר, הכתם דהה והצהיב ועמו זכר המאורע, וכעבור שבוע, נעלם
לגמרי. כמעט לגמרי.

אני משעינה חזרה את הראש ובוהה בנוף הרץ בחוץ, משמאלי, מוכר
לעייפה. אני מתכוננת לעצום שוב את עיניי ולשקוע בחלומות לפני
החזרה לסיוט של הבסיס, אך לפני כן, אני מפנה את ראשי ימינה, אל
המושב שבצידו השני של המעבר, אל זוג העיניים שאני חשה בנעיצתן
בי. ברגע שמבטינו מצטלבים, הוא משפיל את עיניו. ניקולאס? אני
מפנה את מבטי חזרה שמאלה והחוצה. לא ראיתי אותו מאז הלילה
ההוא, אפילו שלום הוא לא מעוניין לומר לי.

פגשתי אותו ב"ורטיגו" באחד מערבי המתנדבים. יפעת אהבה לצאת
למועדון בלילות שלישי, להתחזות למתנדבת בקיבוץ מהסביבה ולהיכנס
בחינם, ולעיתים הצטרפתי אליה. בלילה האחרון שלנו הוא ישב על
הבאר וצפה במשחק כדורגל, שריצד על מסך הטלוויזיה התלויה.
התרגשתי למראהו. הוא לבש ג'ינס בהירים-משופשפים וחולצת כפתורים
שחורה, שזרועותיו השחומות התפרצו משרווליה. כוס הבירה המזיעה
הייתה חבוקה בכף ידו הרחבה, הוא הרים אותה אל פיו ולגם. הוא
היה יפה כל-כך, שלא ידעתי אם להישאר רחוקה או להתקרב, כמו
ההתלבטות אם לפרוס עוגה ערבה למראה. ניקולאס לא היה מתנדב, הוא
היה עולה חדש מארגנטינה. הוא עלה ארצה לבדו לפני חצי שנה, גר
בגבע, למד עברית באולפן שבקיבוץ והתכוון להתגייס - למרות שהיה
כבר בן עשרים - ולהיות קרבי. הוא לימד אותי לומר
"יו סוי דה אספנייה", אני ספרדייה, כדי שאוכל להתחזות למתנדבת
ביתר קלות. וכך, כל יום שלישי, התלבטתי. מצד אחד, האפשרות
לראות את ניקולאס, לרקוד עמו, לנשק אותו, ומצד שני, הידיעה
המצערת שיחסינו לא יתפתחו ליחסים רציניים, וכמובן, בית-הספר
שהתקיים כל בוקר למחרת.

אני יכולה לומר על עצמי - וגם זאת בהסתייגות - שאבחר בצד הפעיל
בהתלבטויות שלי, שאעדיף לחיות בידיעה שניסיתי ונכשלתי מאשר שלא
אדע לעולם מה היה קורה אילו העזתי. וכמו שנדחפתי ועליתי על
האוטובוס, כך גם אז, בחרתי לטעום מהעוגה. קול צעדיי המקרבים
אותי אליו נבלע בדציבלים הגבוהים של שירי דאנס קופצניים, ולכן
גם כשהייתי קרובה מאוד, הוא לא הבחין בי. החלקתי את ידי על-גבי
דלפק העץ הדביק, ונשענתי על אמתי. ניקולאס הרים את מבטו במטרה
לבדוק למי שייכת היד המגששת לעבר הבירה שלו. חיוך הבריק
בעיניו, הוא עזב את הבירה ומשך אותי אליו, אוחז במותניי. נישק
אותי בלחיי, וריח האפטר-שייב שלו סמרר את בשרי. "שלום" הוא אמר
במבטא הארגנטינאי המקסים שלו. עניתי שלום בחזרה. הוא שוב הצמיד
את שפתיו אל לחיי, שאף את ריחי ומרח את הנשיקה, עד ששפתיו פגשו
בשפתיי. לשונו פיסקה אותן, ליקקה את שיניי, ערבלה את לשוני
במשך דקותיים, ורגע לפני שניתקו פרצופינו, נשך נשיכה עדינה את
שפתי התחתונה. אנחה קטנה התמלטה מפי - ביטוי הכאב והעונג -
ושביעות-רצון התמתחה בין אוזניו בשמעו את הצליל שקיווה לשמוע.

הוא לקח את כוס-הבירה בידו האחת ואותי בידו השנייה, ויצאנו אל
הרחבה שתחת כיפת השמיים. רוח חמימה נשבה בחוץ, אף-על-פי שהיה
זה חודש פברואר. על שולחנות וספסלים מעץ ישבו מתנדבים מכל רחבי
העולם, יפנים, אנגלים, שחורים, והרגשתי כמו בטיול בחוץ-לארץ,
כלומר, קצת יותר חופשייה וקצת יותר שמחה. הוא משך לכיוון
היציאה לקיבוץ, ואני משכתי לכיוון פינה שקטה ברחבה. ביני לבין
עצמי עדיין לא החלטתי מה אני רוצה. ניקולאס היה מפתה ומסעיר,
אולם לא אותו דמיינתי בפעם הראשונה שלי. רציתי חבר, רציתי
אוהב. ובכל זאת, טענתי לצד הבעד, אני מתקשה למצוא את הבחור
שדמיינתי. הייתי בת שבע עשרה וחצי והתחלתי לחוש שלא בנוח עם
העונש שהוטל על בנות מיני - קרום הבתולין. יפעת תכעס עליי, אם
תדע ששכבתי איתו, תחשוב שאני מטומטמת - הסתכלתי סביבי כדי
לנסות למצוא אותה - היא בקושי מהווה שיקול של ממש לצד הנגדי,
כי כך או כך תעביר עליי ביקורת, ולמרות זאת, היא רבצה על
מצפוני.

משכנו כל אחד לכיוונו, ידי ניתקה מידו ובירה ניתזה על חולצתו
בשל התנועה הפתאומית. הוא נתן בי מבט מאשים-בצחוק. נגעתי ביראה
בכתם הרטוב שעל חזהו, בניסיון אווילי לספוג את הבירה אל תוך
אצבעותיי. "בוא לשם", אמרתי ברכות והוריתי בסנטרי לעבר פינה
נידחת. טרוד מחולצתו המוכתמת, הוא הסכים שנישאר, בינתיים,
בתחום המועדון. התיישבנו זה מול זו על זוג סלעים סמוכים בפינת
גדר הבמבוק המפרידה בין המועדון לקיבוץ. הוא השקה אותי מהבירה
שלו, ולאחר מכן, ליקק אותה משפתיי.
"אני אוהב אותך" הוא הניח את הבירה בצד.
"אתה לא מכיר אותי בכלל", עניתי בהפתעה וחשבתי על פרצה בחוקי
המוסר שלי. אם אני אשכב איתו, והוא אוהב אותי, הסקס יוכל
להיחשב למעשה-אהבה.
"אני אוהב את הגוף שלך", הוא הסביר ואחז בראשי, ידיי נחו על
ברכיו, "את יפה", הוא המשיך ואני שידרתי ספק, "את לא מאמינה
בי?"
"לי", תיקנתי אותו.
"את לא מאמינה לי?"
"לא" כל חושיי התעוררו אליו, התחדדו לעברו, אך ההיגיון לא
הרפה, לא נתן לי ליהנות מהרגע. האמנתי או לא? לא יכולתי להתרכז
בכך כלל. הוא עשה פרצוף נעלב.

ניקולאס נישק את צווארי, את אוזניי, את פי. עיניי נעצמו, גלשתי
כלפיו, התענגתי, הסתחררתי, נמסתי, נזלתי. פקחתי לרגע את עיניי
והדפתי אותו ממני. חשתי בזוגות עיניים נעוצות בנו ולא יכולתי
להמשיך לשבת שם, חשופה לעיני הציבור. "נצא?" אני שאלתי, או הוא
שאל? אני זוכרת את קולי באוזניי, אך ברור היה לי שאם נצא
מהמועדון ונתרחק מהציבור, ובעיקר מיפעת, יקרה הדבר שעוד לא
החלטתי אם אני רוצה שיקרה. הוא קם והושיט לי את ידו, "בואי".
הנחתי את ידי בידו, זו הייתי מחוות התמסרות, שישא אותי, שישכיב
אותי, שילמד אותי. באצבעות מסורגות הוא הוביל אותי אל היציאה,
צעדיו היו מהירים משלי והדבקתי אותם בדילוגים קטנים של ילדה
הנשרכת אחר אביה. במרפסת נטושה, מרחק מטרים ספורים מגדר
המועדון, מצאנו מזרון. כעת, כשהזיכרון עולה בראשי, פרטי התמונה
מעורפלים כמו לקוחים מסרט שצפיתי בו מזמן, שכן, אז היו המראות
רקע חיצוני ומטושטש למערבולת שהתחוללה בתוכי.

ניקולאס הפשיט אותי מחולצתי ובתנועה מהירה פתח את החזייה, חפן
את שדיי בשתי כפות ידיו החמות ובעיניים נוצצות של ילד, שקיבל
צעצוע חדש ומרגש, אמר, "שלי". ומאותו רגע הייתי שלו, הוא עשה
בי כרצונו, ואני, מכל התחושות הנעימות והקשות שהתמזגו בתוכי,
נהניתי במיוחד להיות שייכת. הוא השכיב אותי על-גבי המזרון
הדוקר, התפשט ועמד מולי עירום ומגורה. התכופף אל כפות רגליי,
שלף מהן את סנדליי, משך ממני את הג'ינס ואת תחתוני הכותנה.
שכבתי קפואה ומפוחדת, מפצירה בעצמי לקום, להתחרט. הוא ליקק לי
את הבטן כאילו הייתה מסוכרת. לרגע קצר נטש אותי ההיגיון,
נהניתי ולא זכרתי סיבה להפסיק את ההתמסרות הזאת. הוא התמקם בין
רגליי.

צעקתי כשחדר. כאב הקריעה היה מפתיע, לא מפני שכאב מאוד, אלא
מפני שלא ידעתי כאב מסוג זה לפני כן. הצעקה שלי פקחה את עיניי
לטינופת שסביבי ולזרות שבינינו. משכתי את גופי ונחלצתי ממנו.
הוא הביט בי מבולבל כשהתלבשתי. לא יכולתי להביט בו חזרה, כפי
שלא יכול להביט בי עכשיו. הוא החל להתלבש בעצמו. אני כבר הלכתי
משם, נצמדת לגדר ומקיפה אותה כדי להגיע לכניסה של המועדון,
הגדר שמעברה השני עוד הייתי בתולה.