-הקללות הטובות מכולן-

כבר עבר יום וחצי מאז יצאנו מהכפר. עזבנו את הכפר עצמו בצהריים
של יום המחרת של יום הקרב. כשיצאנו מהכפר אנשים רבים הביאו לנו
מתנות, שהם עשו במו ידיהם: פסלי עץ קטנים, מזון, זרי פרחים
שונים ומשונים, שמיכות מבד מעולה ומעל לכל... ברכות לדרך צלחה.
רו'ארק התרחק ממני, אך שלח אליי בקבוק משקה, מבין הטובים שלו,
כשעליו רשום: "אתה באמת ארור, אך תבטיח שתישאר בחיים עד אחרי
שתשלים עם סרין". כמובן שזה העלה חיוך מריר על הפנים שלי, כי
לא ראיתי אותה גם כן במשך כל אותם שלושה-ארבעה ימים של שהותי
בכפר. את הנער הקוסם לקחנו אתנו, כי חשבתי שאולי הוא יוכל
להביא לי תועלת כלשהי, למרות שהוא כזה חסר ניסיון באומנויות
הקסם וכזה חסר יכולת בהרבה דברים אחרים.

צר-לון ואני רכבנו בראש הכוח של הצבא הקטן והמתחשל שלי. זו כבר
מלחמה נוספת שבו הפסדנו שני אנשים בלבד, אך מורל החיילים הולך
ומשתפר, כי גם נחישותם נעשית מוצקה אף יותר מפלדה. אדרמון
ולירנה המשיכו להתחמק ממני אפילו באותו היום, כל אחד וסיבותיו
האישיות.
"צר-לון, עוד כמה זמן נגיע לכפר הבא?" שאלתי אותו בעודי מביט
בזעף על צדי הדרך רואה לעיתים רחוקות את הצל של אותו אדם
מקולל, שהכניס אותי לכל אותן צרות. "בקצב הזה נגיע לסנטלין עד
שעות הערב", אמר לי בעודו מנסה להבין על מה אני מרוגז כל-כך,
"וזה אך ורק אם המפות מדויקות לגבי המקום הזה" הוסיף לאחר רגע
או שניים. הוא נראה לרגע כאילו הוא מתכוון לשאול אותי משהו, אך
בסוף החליט שלא, כנראה, כי נראה יותר ויותר זועף. "למה אדרמון
כועס כל כך?" שמעתי את אחד המפקדים של המחלקות הקדמיות שואל את
אחד האנשים שלצדו. "למה את מתכוון?" השיב לו חייל אחד שהיה
בקרבתו.
"זוכר שאדרמון הלך עם המכשפה והלורד לתוך היער באמצע הקרב?"
"כן, אני זוכר שגם היה אתם הגמד הזה, איך קראו לו..." החייל
נשמע לרגע כאילו הוא מהרהר.
"רו'ארק?" שמעתי חייל נוסף שנשמע עייף מדי מכדי לדבר על
הרכילויות החדשות ביותר.
"כן, זהו, רו'ארק, אז נו... מה קרה שם?" שאל שוב החייל השני.
"שמעתי שאדרמון התעצבן על כך שהלורד נתן לגמד לחסל את הקוסם
שהיה שם במקום לתת לו לחסל אותו, שמעתי אפילו..." ואז הוא
התחיל לדבר יותר חלש כך שלא יכולתי לשמוע את מה שהוא אומר, אך
קול התדהמה של החיילים מאחור הסביר לי שהם סתם מדברים ביניהם
כמו קבוצת נשים זקנות. 'טיפשים' חשבתי לעצמי בזעם גובר. "מה
באמת קרה שם, אם כך?" שאל אותי צר-לון לפתע והקפיץ אותי
ממושבי. נעצתי בו מבט שקרא עליו תגר, אך הוא הסתכל על הדרך
מתוך היכרות איתי ועם מצבי הרוח המשתנים שלי. "אתה יודע מה זה
מקפל יסודות?" שאלתי אותו, מנסה לדחות מעט את הכאב בזיכרונות
ומהביקורת הנוראה להופיע בעיניים של אדם נוסף שאני מכיר. "לא
ממש, שמעתי אגדות רבות עליהם מאימי, אך מעולם לא הסבירו לי מה
באמת מיוחד בהם". שמעתי את זה שהוא היה מוטרד מהנושא, הוא ניסה
להסתיר ממני את האמת. כמעט רציתי לחייך באירוניה, אך לא היה לי
עוד כוח לעשות זאת. "מקפלי יסודות הם אותם אנשים אשר יכולים
לשחק עם היסודות עצמם ולשנות אותם" הסתכלתי על הדרך וראיתי
שהיו שם עקבות של שני אנשים שהלכו ברגל. 'בטח שני הקוסמים
ההם'. "כמו למשל שאם הם יקחו אבן, הם יוכלו לשנות את צורתה
מהצורה הפשוטה שלה לצורה של פסלון סוס יפה, או סתם ראש לחץ אבן
כלשהו... הכשרון הזה נעשה נדיר וחלש יותר ויותר" ראיתי פעם
נוספת את צלליתו של אותו אדם מקולל, לא יכולתי לעצור מעווית של
זעם לחלוף על פניי. "אדרמון ואני בעלי הכוח הזה, אך לעומתי...
אדרמון שונא כל דבר הקשור בקסם, ואני הכרחתי אותו להשתמש בכוח
הזה, כי הוא בעל יותר יכולת ממני", נאנחתי בעייפות, שומע עדיין
חלק מהחיילים משוחחים בינם לבין עצמם, "ולכן הוא זועף עליי
כל-כך". צר-לון נראה חצי מסופק מהתשובה, אך לא הראה שום תגובה
לחדשות הללו שאני ואדרמון בעלי כישורים מתועבים כל-כך, הוא רק
המשיך לשבת על האוכף באדישות והביט מסביב כדי לראות אם יש
סימנים כלשהם למלכודת בדרך. שארית הרכיבה נמשכה בדממה.

לקראת סוף הצהריים, כשהשמש החלה לרדת ממושבה ברום השמיים,
ראינו את הכפר הגדול ביותר הקרוב לבית הישן שלי. "ברוכים הבאים
לעיירה 'סנטלין'!" היה רשום על שלט ענק בכניסה, שהיו מצויירים
עליו דברים שהיו אמורים להידמות לפרצופים מחייכים של אנשים, אך
יותר מדי חרא של ציפורים וביצים שנזרקו על ידי ילדים שובבים
לכלכו את השלט, כך שהיה קצת קשה להבין מה מצוייר שם וקצת
בעייתי לקרוא את מה שכתוב שם. נכנסנו לתוך הכפר האדיר ההוא
כשאנחנו עוברים על פני בתים מאבן ועץ, אף בית לא נראה מפואר
במיוחד וכולם נבנו באותו סגנון חדגוני של גג רעפים פשוט מצבע
אדום וקירות צבועים בחום, 'לפחות המקום הזה לא השתנה' חשבתי
לעצמי בזעף. "צר-לון", פניתי אליו בעודי רוכב לעבר הפונדק
הראשון שראיתי במרכז הכפר, "תתארגן את הכוח למנוחה בעבר השני
של הכפר". ירדתי מהסוס בשלב זה. "ותאמר להם לא להתחמק כדי
לפגוש את הילידות של האזור הפעם, או שהם יחטפו כינים!" צעקתי
לעברו וידעתי שכולם שמעו, אך זה היה כל הרעיון. בעת שנתתי את
הסוס שלי לאחד החיילים הבחנתי במישהו לבוש גלימה חומה עובר ליד
החיילים ונראה עצבני למדי. לאחר שהוא התהלך מעט הרחק מהחיילים
שלי, שמעתי את אחד החיילים קורא לו בגלל משהו שנפל ממנו. האיש
בגלימה רץ במהירות אל החייל ונשמע מודאג במיוחד. "רק לא הקיבה,
שזה יהיה הכל מחוץ הקיבה..." הקול שלו היה חורק ומשונה במיוחד.
כמעט הייתי בטוח שאני מזהה את הקול, אך בסוף החלטתי שהאיש אינו
מזיק והתחלתי לפנות אל עבר הפונדק. ראיתי לפתע בין החיילים את
לירנה על הסוסה שלה ולידה מישהו מכוסה בגלימה ירוקה. תוך רגע
או שניים אותו מישהו נעלם, אך זיהיתי אותו כבר כבתור אותו אחד
מסתורי שהצטרף אלינו בכפר שחייתי בו. נכנסתי לתוך הפונדק,
בתוכו היה חדר גדול אשר בו היו שולחנות וכיסאות, ואח איפשהו
בפינה. המקום היה נקי ללא דופי, ממורק בצורה כזאת שהאור השתקף
בחזרה מהשולחנות באותו אפקט של מראה.

הלכתי ישירות אל הברמן כשראיתי אותו, הוא נראה כאדם בסביבות
העשרים ומשהו שלו, הלכתי לעברו כדי להשיג כל מידע שיכול להועיל
לי על השינויים האחרונים שקרו באזורים הקרובים למקדש. "מה
תרצה?" שאל אותי הברמן מבלי אפילו להביט בי, הוא הביט לעבר
התקרה כאילו הוא מפחד שעוד רגע התקרה תתמוטט על הראש שלו. "אני
רוצה בירת צפצפה בכוס" אמרתי לו בעודי מוציא מטבע ארד אחד ושם
אותו על השולחן. הברמן לקח את המטבע ומזג לתוך כוס את המשקה
הסגול ושם אותו על הדלפק. "וקצת מידע" אמרתי ושמתי מטבע דק של
כסף, "אם יש לך, כמובן", הוספתי לאחר שהוא עדיין לא הוריד את
מבטו מהתקרה. "מה רצונך לדעת?" שאל אותי מבלי לקחת את המטבע
בכלל, זה נראה יותר כאילו הוא לא הבחין במטבע בכלל. "למה אנשי
האמונה לא תקפו את העיירה שלכם?" ואז זה נראה כאילו הוא התעורר
מחלום והסתכל בי כאילו הוא רואה אותי לראשונה, "מי אתה?" הוא
הסתכל עליי במבט בוחן וחושד, כאילו אני באתי לגלות סודות
כמוסים של המקום. "אני רנטל בן וולף". הוא נעץ בי מבט לרגע או
שניים ואז הבחין במטבע ולקח אותו בעודו אומר "האידיוטים כן
תקפו את הכפר, אך היצור שקנה את הסוויטה למעלה מנע מהם לגרום
נזק כלשהו כשהם תקפו את העיירה שלנו". הוא הכניס את המטבע לכיס
שלו במקום לאותה כספת שהוא הכניס את המטבע ארד, שנתתי לו רק
לפני כמה רגעים. "איזה יצור הוא?". "יצור ארור ומקולל שיביא
לנו רק צרות!" התחיל לצעוק הברמן ונראה עכשיו עצבני לחלוטין
כאילו כל רגע משהו עלול לקפוץ עליו רק בגלל מי ששוכן למעלה,
"הוא אמר שהוא בסך הכל בא לחקור את הקללות השוכנות באזורינו,
או רק למצוא ספרים העוסקים בקללות קדומות!". התנועות של הברמן
נעשו יותר גדולות ועצבניות, ואני כבר שמתי יד אחת על הפגיון
שנמצא בחגורה שלי כדי להיות מוכן למקרה שהוא יחליט לתקוף אותי,
אך הוא המשיך לצעוק דברים כאלה ואחרים בזעם הזה שלו. ונראה
כאילו הוא לא רואה אותי עוד, ואני מצדי החלטתי לשקוע במשקה שלי
ולנסות להבין על מה הברמן מדבר. "תירגע או שאני אאלץ לפטר
אותך!". צעק לפתע לעברו של הברמן אדם שמנמן ממעלה המדרגות.
"אדוני, אני מצטער על הבלגאן", אמר לי האדם שעמד במדרגות בעודו
התקרב אליי. "זה פשוט, שעברנו הרבה דברים בזמן האחרון ואיש
אינו בטוח מה הולך לקרות כאן כעת" הוא נראה גם כן מבוהל לא מעט
ושלח מדי פעם מבטים לעבר התקרה. "מה יש שם, שמפחיד אתכם כל
כך?" שאלתי אותם בעודי גומר את המשקה מהכוס. שניהם נעצו בי מבט
מבוהל שנראה שהם היו מוכנים למכור את נשמתם, אך לא להיות שם
באותו רגע ולענות לשאלתי.

לבסוף האיש השמנמן, שכנראה היה בעל הפונדק, החל לעלות במעלה
המדרגות לעבר הקומה השנייה, לאחר שהוא סימן לי לבוא אתו לשם.
עלינו במדרגות אל עבר הקומה השנייה. כשסיימנו לעלות במדרגות
הגענו אל עבר מסדרון קצר של אולי שבעה מטרים אורך, ורוחב מספיק
לאדם וחצי. היה שם שולחן אחד עם אגרטל פרחים עליו, ומספר דלתות
לאורכו. האיש הוביל אותי לדלת גדולה במיוחד ופתח אותה. ברגע
שהיא נפתחה הרגשתי כאב חד בזרוע הימנית שלי, אך החלטתי לא
להתייחס אליו כל-כך באותו הרגע. בעל הפונדק פתח את הדלת והחווה
עם ידו לכך שאני אכנס. נכנסתי מבעד לדלת. בעודי מביט מסביב על
מה שיש בפנים, ראיתי בפנים מיטה זוגית אחת שכנראה הייתה מפוארת
בשנים קודמות, אך כרגע כל המצעים היו קרועים, שולחן עגול שלידו
ישב מכר ותיק שלי (מכר ותיק שהייתי שמח לדקור), מולו ישב יצור
מגודל שלא יכולתי ממש לזהות את גודלו, אך הוא כן ישב על שני
כיסאות אשר נראו כאילו המשקל הכבד תכף הופך אותם לדף נייר על
הרצפה. היצור המגודל היה אולי שלושה מטרים בגובהו, עורו היה
שריון לוחות, בצבע ירוק כהה, מרשים וחלק שכיסה את כל גופו בלי
להשאיר שום מקום חשוף כלל. עיניו ננעצו בי מבעד ללוחות העבים,
צבען היה צבע מתכת, כמו צבע חלודה. אך לא יכולתי להבין מהו
בכלל, או מיהו, אם חושבים על זה. נכנסתי לחדר ושמעתי את הדלת
נטרקת אחרי בזריזות. היה לי ברור היטב שבעל הפונדק נישאר בחוץ.
היצור הניח דף כלשהו על השולחן והעביר את מבטו לעבר המכר הותיק
שלי שישב מולו, "אתה מנסה לשחק משחקים עם דברים שאינך יכול
בכלל להבין, יצור ארור שכמותך" דיבר היצור המגודל לראשונה
וקולו נשמע כקול נער צעיר עם מבטא קלטי קל. המכר הותיק שלי רק
משך בכתפיו והמשיך להסתכל עלי. "עדיין בונה את צבא הגיבורים
שלך, גלדסטון?" שאלתי את הבחור בעודי מעביר מדי פעם את מבטי על
גבי היצור. "בבקשה", גלדסטון שם את רגליו על השולחן ונשען
אחורה על הכיסא, "אל תהיה רשמי כל כך, זה הורס את כל הכיף
בעסקים שכאלו" הוא חייך לעברי בעונג פשוט, "תכיר, זהו... "
החווה גלדסטון לעבר היצור הענקי שישב מולו בתנועות סיבוביות
ונראה כמנסה להיזכר בשמו של היצור. "שמי הוא קרטק" וקירב אליי
את ידו הימנית כדי ללחוץ את שלי. "שמי רנטל בן וולף" השבתי לו
בזמן שלחצנו ידיים.

עיניו של קרטק הצטמצמו והתמקדו בצד הזרוע שלי, שלראשונה הבחנתי
שיורד משם דם. "את הפצע הזה, מאיפה קיבלת אותו?" הוא שאל אותי
בעודו מגניב מבט נזעם אל עבר גלדסטון, שהמשיך לשבת עם הרגליים
על השולחן. "להגיד  לך את האמת, איני יודע, הרגשתי כאב קל
וזהו." התחלתי להוריד את הגלימה שלי כדי לבחון את הדימום ברגע
שקרטק עזב את ידי, "לא חשבתי שנפצעתי או משהו". ברגע שמשכתי את
השרוול נחשף איזשהו סמל מעוגל, במרכזו עבר קו אנכי עמוק שדרכו
זרם מעט דם לאורך הזרוע, וחלקו כבר נספג בשרוול של החולצה
הלבנה שלי. גלדסטון הסתכל בי עם אותו חיוך מדושן בעוד קרטק
נראה זועף יותר ויותר. "מה זה?" שאלתי לעברם, לא ציפיתי לתשובה
ישירה מגלדסטון, אבל לפחות השני יוכל לעזור לי. "כל ילדיהם של
בני וולף נושאים בתוך דמם ונשמתם קללה משחר האנושות", דיבר
קרטק והתחיל לקמט את הדף שהיה על השולחן, "קללה זאת מקשרת בינם
לבין אל מלחמה נשכח אך עוצמתי, הקללה הזאת מופעלת על ידי
הקרבתו של משתמש כשפים את חייו ונשמתו". הדף לפתע בער באש
כחולה ונמוג אל תוך האוויר. "ברגע שהקללה מופעלת אתם נעשים
ליותר חזקים, זריזים וחסינים למספר של כשפים. ככל שהקוסם
שמקריב את חייו יותר חזק, כן חסינותכם וכוחכם נעשה רב יותר. אך
החיים שלכם קצרים ואתם מתים מוות נורא". בסיום דבריו הוא רק
נעץ מבט בגלדסטון, שהמשיך לשבת באותה הצורה, אך עכשיו נעץ מבט
מהורהר בקיר. "ומה אם לא מעירים את הקללה?" שאלתי כשאני עדיין
לא בטוח האם אני יכול להאמין לו. "מתים בגיל צעיר יחסית, מוות
נוראי פי כמה וכמה מאשר בהפעלתה של הקללה." אמר לי באדישות מה
כשהוא עדיין נועץ מבט בגלדסטון. "ואיך לעזאזל אתה יודע את כל
זה?" שאלתי אותו כשהגוף שלי מתחיל לרעוד בלי שליטה. ואז הוא
הסתכל בי במה שניראה כרחמים, "אבותייך היו שליטים של ממלכה
פעם, ונותרו רשומות בהריסות העתיקות של אחד המקדשים. לכן אני
יודע את זה".

"אז למה לעזאזל קרה להם, איך אין עוד מהממלכה שלהם עוד סימן?!"
צעקתי עליו בזעם מנסה להבין מה קורה לעזאזל. הוא הסתכל עליי
רגע או שניים ואז נעץ את מבטו במקום בו היה הדף לפני כן על
השולחן. "אחד מאבותיך לפני שלוש מאות שנה החליט שאין צורך יותר
בהפעלת הקללה, אך זה היה כמו לירוק בפניו של אל המלחמה" הוא
דיבר חלק, כאילו זה משהו שהוא מקריא מספר היסטוריה, או סיפור
כלשהו. "דור לאחר מותו המקום נכבש על ידי יריבים רבים, שרצו
נקמה באבותיך. ועכשיו ככל שעוברים הדורות, כן החיים שלכם
מתקצרים. והמוות נעשה יותר נוראי. בעוד מספר דורות משפחת וולף
בטח לא תהיה יותר מאשר שריד לשעורי ארכיאולוגיה לחוקרים של בני
עמי." הוא אמר לי באדישות והביא לי כיסא לשבת עליו כדי להירגע.
כשהתיישבתי הבחנתי שאני מחזיק עם יד שמאל שלי את זרוע ימין,
מתחת לסמל המשונה, שהחל אט אט להיעלם. "ולמה הקללה החלה
להתעורר עכשיו?"
"לזה..." התחיל לדבר גלדסטון "אני יכול לתת הסבר", והוא התיישב
בבת אחת ונשען עם המרפקים שלו על הברכיים נועץ בי מבט בוחן.
"כדי לדאוג לצבא בשביל 'הגיבורים' שלי אני צריך מנהיג שיעזור
לי לאסוף כוחות ולהכין את הקרקע לקראת בואם" הוא נשען שוב
אחורה בכיסא העץ שלו ושלח את רגליו אחת על השנייה קדימה. "כאן
אתה והקללה שלך נכנסים", והוא הצביע על זרוע ימין שלי, "רציתי
לברר האם קרטק כאן אכן יודע את הכישוף האמיתי להפעלת הקללה.
ונחש מה..." הוא עצר בדיבורו, ממתין כנראה שאני אומר משהו, אך
המשיך כשלקח לי יותר מדי זמן להשיב לו, "זה עובד!". לא ידעתי
האם אני צריך להיות מזועזע מטון הדיבור הילדותי והמאושר שלו,
או מהגילויים על ההיסטוריה המשפחתית שלי. המשכתי לנעוץ בהם מבט
לאורך זמן, עד אשר קרטק כעכע בגרונו ואמר לגלדסטון, "מתי הוא
אמור להבין שאין סיכוי שמישהו יעזור לו?". גלדסטון הביט לרגע
או שניים בקרטק במעין מבע מטומטם, ואז נראה שהוא הבין על מה
הוא מדבר. "הוא תמיד היה עקשן בקשר לנושא הזה של שימור שאריות
הגוף שלו כל פעם שהוא מקבל אותו. אפילו כשהוא בפעם הראשונה
נזרק לתוך הר געש בוער, הוא לא היה מוכן להפסיק לקלל אותי על
כך... למרות שזה עזר לו מאוד להפחיד את הילידים".

הם המשיכו לדבר על אותו אדם מסתורי לאורך זמן מה. בשלב שבו
הרגשתי שאני כבר צריך לקום וללכת מהמקום, שמעתי את הדלת נפתחת.
הסתכלתי אחורה לראות מי הגיע, זה היה בחור לבוש גלימה חומה,
אותו אחד שנפל לו משהו בדרך קודם לכן. "יצור מטומטם וחסר כל
תועלת שכמותך!" הוא צעק והלך קרוב אל גלדסטון (כשהוא עבר על
פניי יכולתי להריח ריח ריקבון מתקדם של בשר) "למה אמרת לכולם
שאני מצורע?". הבחור נעמד מול גלדסטון, שנראה כאילו כלום לא
קרה. קולו של הבחור היה צרוד ומשונה, הוא היה בערך בגובה שלי,
לא משהו רציני כל-כך, אך עדיין לא יכולתי לראות את פניו. "אני
לא חייב לסבול שאתה מקולל גם כן", והוא הצביע עם אצבע מאשימה
על פניו של קרטק, "ולמה בכלל ניסית לחקור את הקללה שלי, אני לא
איזה גמד מחילות שנועד להיות חלק בניסויים שלך!". הוא המשיך
לצעוק עד אשר נשמע איזשהו רעש משונה של גוש בשר נופל על הרצפה,
ויכולתי לראות את הגלימה שלו נעה בשל תנועת אוויר באזור
הרגליים שלו. הוא עצר באמצע קללה שהוא התחיל לקלל את שני
המסובים שהיו איתי. הסתכל למטה, הרים את הגלימה וחשף שתי
רגליים שלא נותר עליהן כמעט בכלל בשר, ובין שתי כפות הרגליים
היה גוש בשרי שנזלו ממנו מיני נוזלים כאלו ואחרים משני חורים
גדולים במיוחד. זו הייתה הקיבה של הבחור. הסתכלתי נדהם בקיבה
בעוד הבחור התרחק ממנה, לקח כסא והתיישב בנוחות יתרה מבלי
להיראות כל-כך מודאג. הוא רק שילב ידיים ושם רגל על רגל, מה
שחשף כמה עצמות שחורות וחסרות בשר לחלוטין. "סיימת?" שאל אותו
גלדסטון בעודו קם לקחת את הקיבה מהרצפה. הבחור הנוסף רק השמיע
נהמה נזעמת מתחת לגלימה שלו והמשיך לשתוק.

"טוב, לאחר שסיימנו עם הנושא הזה", דיבר גלדסטון בעת שזרק את
הקיבה דרך החלון לעבר חצר האורווה, ששוכנת ממש מתחת לחלון
החדר, "אני מאמין שנצטרך להמשיך בעיסוקנו הקודמים". "מה אתה
מתכנן, גלדסטון?" שאלתי אותו בעודי מנסה להתעלם מרעש החמורים
המבוהלים, שנשמע מבעד לחלון הפתוח. "לאף אחד בימנו אין זמן
לשיחות חולין פשוטות?" שאל גלדסטון עם חיוך תמים. הבחור שהוא
חצי שלד נראה כאילו הוא מבחין בי לראשונה וסובב את ראשו אליי.
"ביום שבו תדבר על שיחות חולין לפני תחילת החורף, זה אותו היום
שבמדורי הגיהינום יכריזו הפסקת אש". הוא הביט בי נדהם לרגע על
מה שאמרתי לו, עד אשר נמאס לו והוא התיישב באותה תנוחה כמו
מקודם. "טוב, אתה רוצה להגיע ישר לעניין", הוא נעץ את מבטו
בבחור בגלימה, "המכשפה היקרה שלך מתכננת לנסות משהו שיכול
לעזור לי הרבה בתוכניות הקטנות שלי..." הוא לא הפסיק לנעוץ את
מבטו בחשכת הגלימה. "ליצור צבא לקראת בואם של הגיבורים שלך,
אני טועה?". הוא הפנה את מבטו אליי כשסיימתי לשאול אותו את
השאלה שלי. "יהיה לי יותר פשוט להסביר אם לא תיכנס באמצע
הדברים שלי" הוא השיב לי במתיקות קול מזויפת. "קרטק, לעומתי,
מעוניין במכשפה הזאת שלך רק בגלל שזה יקרב אותו אל בן וולף
מקורי, חי ונושם".

הסתכלתי בהבעות הפנים של גלדסטון וקרטק. קרטק נראה אדיש
במיוחד, וגלדסטון עדיין עם החיוך הזומם מזימות הזה שלו. "אז אל
תופתע לראות את הצל שלי לעיתים קרובות יותר" הוא שלף פגיון
מהשרוול שלו והתחיל לסובב אותו על אצבע אחת כאילו זה לא מסוכן
בכלל. הייתה שתיקה קצרה עד אשר קרטק כעכע בגרונו. "הו, שכחתי
לומר לך שקרטק מבקש להצטרף לצבא הקטן שלך עד השלמת הטקס. כמובן
שהוא יהיה צופה בלבד". הסתכלתי בקרטק, ואז הסתכלתי מסביב
בניסיון למצוא מזוודה, שקיק כישופים, ספר רישומים, שק חפצים,
משהו! אבל... כלום, החדר היה ריק יותר מגולגולת של שלד. "יש לך
ציוד כלשהו?" שלחתי שאלה לעבר קרטק. הוא בתשובה רק הניע את
ראשו לאות כן והצביע לעבר הדלת בעודו אומר, "במחסן של המקום
נמצא כל הציוד שלי. אני אסחב אותו על עצמי כל הדרך, אם אתה
מודאג כל-כך". אני משכתי בכתפיים שלי לאות שזה לא משנה לי,
וקמתי ממקומי מבלי לנסות לפתח עוד שיחה. התחלתי לצעוד לעבר
הדלת כששמעתי מישהו ממלמל משהו. הסתובבתי לאחור, ואז האיש
בגלימה החל לדבר. "אני יכול גם להצטרף אל הקבוצה הקטנה שלך?".
הסתכלתי לרגע בבחור בגלימה ואז בגלדסטון. "מה השם?" שאלתי
אותו, מרגיש איך התסכול הולך וגובר. הוא הרים אליי את ראשו
והביט בי רגע אחד או שניים לפני שדיבר, "כרגע השם שלי לא חשוב
כל-כך". הסתכלתי בשלושה המוזרים שישבו מולי, כל אחד והסודות
שלו. "יוצאים מחר עם שחר" אמרתי להם ויצאתי מהחדר מבלי להמתין
לראות את תגובתם לדבריי. ירדתי במהירות במדרגות ויצאתי
מהפונדק, לפי שהברמן ובעל הפונדק הספיקו לשאול אותי שאלות,
והתחלתי לצעוד לעבר המחנה הקטן שלי, שחנה בקצה המקום.

לא לקח לי הרבה זמן להגיע למחנה, הוא היה גם ערוך באותו מבנה
כמו תמיד. הטבח נמצא עם עוזריו במרכז, מסביבו יש את הקבוצות
המועטות של הנדסאים, שעוזרים לתכנן התקפות בשטחים השונים.
ומסביב כל השאר באי הסדר הקבוע שלהם. עדיין לא התחילו להגיש
אוכל, אך כשראיתי שוולרין הולך להכין את האוכל הפעם, לא הייתי
צריך להגיע למחשבה שנייה לפני שהחלטתי לוותר על האוכל שיוגש
הלילה. האנשים כבר החלו להתארגן לקראת החשכה ההולכת וקרבה
ממזרח לנו, הם החלו להתארגן במעגלים סביב ערמות זרדים ועצים
והחלו להדליק מדורות קטנות כנגד הקור. מהצד המרוחק יכולתי
לראות בין צללי העצים את האוהל של לירנה עם דגלים קטנים
בראשיתו. אני ידעתי שאני צריך לדבר איתה על בואם של שני חברים
חדשים למסע שלנו. אך לא היה לי הכוח להתחיל להתעמת עם המכשפה
הנוראה הזאת. צעדתי לעבר האוהל שלי בתקווה מזויפת שלא אצטרך
להסביר כלום לאיש. עצרתי מספר פעמים בדרך אל האוהל כדי לצחוק
עם חיילים על הבישולים של וולרין, רק שאף אחד מהם לא הבין את
רמזיי לקראת ארוחת הערב. את אדרמון וצר-לון פגשתי בדרך לעבר
האוהל שלי, מסרתי להם שקרטק ומישהו בגלימה חומה הולכים להצטרף
אלינו בבוקר. כשהם שאלו אותי פרטים לגבי השניים שדיברתי עליהם,
השבתי להם שימתינו למחר כדי לראות מי הם המגויסים החדשים לכוח
הקטן שלנו.

נכנסתי לאוהל שלי שהיה באזור מרכז המחנה. משום מה לא הופתעתי
לראות את מי שציפה לי בתוך האוהל. לירנה ישבה על הכיסא עץ הקטן
שלי, בעוד המלווה המסתורי שלה עומד ליד השולחן המתקפל, עם הגב
אליי. המיטה שלי כבר הייתה פרושה על הרצפה בצורה מסודרת, זה
הדבר היחידי שאולי כן הפתיע אותי. כשלירנה נעצה בי את מבטה
באדישות גמורה, הזר הסתובב אלי בבת אחת. לא ציפיתי להתקפה, כי
זה היה ברור שלא יתקפו אותי בלי שום סיבה. מכיוון ששניהם נשארו
באותו מצב ושתקו זה אילץ אותי לדבר ראשון. "לכו מפה". לירנה
התחילה לחייך קלות בעודה מביטה בי כאילו אני איזשהו עכבר
במלכוד מתוחכם של חתול. "אתה לא רוצה לשמוע למה אנחנו פה?".
הסתכלתי בה בהרגשה רעה הולכת וגוברת בתוך הבטן שלי ובמקום
להשיב לה החלטתי לשכב על המיטה שלי, כדי שהיא תבין את הרמז שלי
טוב מאוד. אך היא החליטה להתעלם מזה והמשיכה לדבר כאילו כלום
לא קרה, "אני יודעת שאתה שונא אותי, ואני יודעת שגילית משהו
בפונדק. אך כרגע זה לא מה שחשוב לי כל כך". אני חייב להודות
שהופתעתי מזה, היא כמעט לעולם לא מוכנה לוותר לי על כל מקרה
שהיה לא בנוכחותה. נעצתי בה מיד מבט חשדני. "אם אתה לא מאמין,
אתה יכול לשאול אותה", והפנתה בידה לעבר אשת המסתורין שלה,
"אפילו מה מעניין אותי כרגע". "מה הכוונה אותה?" התיישבתי באי
נוחות על המיטה, רואה כיצד הצללים של העצים תכף מכסים את האוהל
מכל כיוון אפשרי. רק בשביל למתוח את זה קצת זמן לירנה שתקה ולא
דיברה כלל, כך גם האישה בגלימה. ואז האישה בגלימה התקדמה לעברי
צעד, וכמו קיבלה סימן ממישהו, היא החלה להוריד את הכיסוי מעל
לראש. התחלתי לקלל לפחות חמישה אלים ממי שהכרתי על ההומור
המעוות שלהם. המתנתי לראות בציפייה את הפנים שמתחת לברדס
המסתורין שהסתובב בינינו במשך הימים האחרונים.