"I close my eyes and sleep,sleep
to the sound of London rains..."
Heather nova :
,London rains  
(nothing heals me like you do)



כבר הרבה זמן שגבי לא מצליח להירדם,כשאני אומר הרבה זמן אני לא
מתכוון לשעות, אפילו לא ימים כשאני אומר הרבה אני מתכוון
לחודשים. בעצם מאז שהוא חזר מלונדון הוא בקושי עצם עין.וזה לא
שהוא לא מנסה הוא ממש מנסה, אבל אפילו בלילות שהוא סוף- סוף
נרדם לא עוברת שעה והוא שוב מוצא את עצמו ער במיטה חצי חולם,
מן מצב ביניים מוזר כזה לא ישן אבל לא ער, לא מת אבל לא בדיוק
הגדרה מילונית של יצור חי.
אתם יודעים מה המשמעות של להיות ער כל כך הרבה זמן, שעות על
גבי שעות על גבי שעות ? הימים והלילות נמתחים למן קו ארוך
רצוף מתמשך ובלתי נדלה, כל תחושת זמן נעלמת כל קשר למציאות הוא
מקרי בהחלט. כל העולם נראה בעיניך כמו מטוטלת  ענקית שזזה או
יותר נכון מרצדת לה , מימין לשמאל במונוטוניות . כמו שעון ישן
בלילה שקט במיוחד שאתה יכול לשמוע את רחש המחוגים, כל תנודה
וכל קליק קטן של גלגלי השעון עד שהם משתלבים בדופק שלך או
שאולי הדופק מתאים את עצמו, כאילו הלב מפרש מחדש, באופן פיזי
את המושג רחשי הזמן. ואם הייתם שואלים את גבי בימים גרועים
במיוחד הוא היה מוכן להישבע שהוא מרגיש איך העולם סובב לו סביב
צירו. משימות יומיומיות כמו לנהל שיחה,לנהוג או להשתין בעמידה
הפכו למטלה כמעט בלתי אפשרית. וככה חייו התנהלו במשך זמן מה,
אחרי כמה לילות רצופים של כמעט חוסר שינה הוא היה קורס. כמו
חולה נרקולפסיה  אתם יודעים המחלה הזאת,  שבכל פעם שאתה מעט
נרגש או לחוץ אפילו  שאתה פתאום שמח ככה סתם היא גורמת לך
להירדם, בפתאומיות מן הירדמות אלימה ,מיידית. בעמידה, באמצע
ארוחה משפחתית או כל מצב נתון אחר רגע אחד אתה ער ורגע אחרי
אתה ישן שינה עמוקה. כשגבי היה קורס את הקריסה השבועית (כפי
שנהג לקרוא לאותם מקרים) זה היה ככה. פעם באמבטיה פעם באמצע
הליכה ופעם אחת הוא נרדם על ספה בדיסקוטק. גם אז תוך שעתיים
שלוש הוא היה מתעורר, אבל אז לפחות למשך היממה שבאה אחרי הוא
היה כמעט ערני. השינה הפכה אצלו לאובססיה הוא קרא מחקרים בכתבי
עת מקצועיים ,שחלקם עסקו בחוסר שינה בהיבט הקליני בטענה שזו
איזו שהיא הפרעה כימית במוח, וחלקם עסקו בחוסר שינה כסימפטום,
כתוצאה של איזו שהיא טראומה או מחלה נפשית. והוא ניסה הכל
מעבדות שינה, טיפול תרופתי, תמציות טבעיות הוא אפילו חשב ללכת
לפסיכיאטר. אבל ככל שהוא חשב על זה יותר לעומק נדמה היה לו
שהוא מצליח להבין בערך איפה מתחילה הבעיה.כל פעם הוא היה מעלה
איזו שהיא השערה ברגע נדיר של צלילות הדעת,ומתוך ההשערה היה בא
לו פתרון איך להירדם שוב . אבל הוא תמיד היה נכשל בביצוע.  ולא
משנה מה גבי תמיד סחב עם עצמו את התחושה המעיקה של "משהו חסר",
וקשה היה לו לשים את האצבע על מה בדיוק חסר אבל לא היה ספק שזה
משהו מאוד מהותי. הרי אדם לא קם בבוקר אחד ומפסיק לישון סתם
ככה בלי סיבה.מעבר לעייפות הכרונית שהוא סחב אתו לכל מקום היו
לו עוד כמה מטענים חורגים שדווקא הפריעו לו הרבה יותר מחוסר
השינה או ליתר דיוק גרמו לכך. הייתה את ההרגשה המחורבנת הזאת
שאיפה שהוא מתי שהוא הכל השתבש לו והוא לא מצליח להבין בדיוק
למה. אבל  גרוע יותר מהכל היה הגעגוע, הוא קינן בו כבר לא מעט
זמן והוא כבר הספיק להתרגל אליו, אפילו כמעט לחבב אותו כמו חבר
ותיק ונאמן. הוא היה מוכר ועקבי, ולמעט רגעים נדירים של שמחה
בלתי צפויה בהם היה הגעגוע נעלם וגבי היה חושב "נו עוד אחד
במדינה שלא עושה את העבודה שלו כמו שצריך".אבל תמיד איך שהוא
היה מתחיל לחשוב ככה הגעגוע היה חוזר לקנן בתוכו כמו מגחך,
"חשבת שאני אעזוב אותך? מה פתאום הלכתי לסדר כמה דברים" וגבי
לא היה יודע אם לצחוק או לבכות שהוא חזר. מצד אחד זה מראה על
נאמנות שזה לא דבר שפוגשים בכל יום, געגוע כזה נאמן לא יבוא
אליך יום אחד סתם ככה ביציאה מסריחה שהוא רוצה שתישארו רק
ידידים או ינטוש אותך יום אחד וישאיר מכתב שהוא צריך אוויר כי
זאת תקופה מאוד מסובכת בשבילו, ושזה באמת לא אתה זה הוא. אבל
מצד שני הוא באיזה שהוא מקום היה מאוד מעיק בגלל שהוא היה
געגוע מאוד מקיף  שכיסה תחומים מגוונים בחיים של גבי. וזה היה
יותר מורכב מגעגוע למישהו או מישהי, זה היה געגוע גלובלי בלתי
ניתן להגדרה. כמו געגוע של אדם זקן לימים עברו או געגוע של
מישהו בשנות העשרים לחייו לרובוטריקים או לקישקשתא וזה לא
בדיוק לסדרה בטלוויזיה אלא לתקופה, לאווירה. והוא היה מתהפך
במיטה לילה אחרי לילה ומנסה להבין איפה הכל התחיל, מה יכולה
להיות הסיבה לזה שהוא לא נרדם לזה שהוא מתגעגע כל הזמן למשהו
והוא אפילו לא יודע למה. והוא היה מקשיב לקולות הרחוב למטה
לאנשים, למכוניות, לכל מה שקורה בחוץ.מן סימפוניה של עיר גדולה
והומה רק שבמקום כינורות וכלי נשיפה היא בנויה מצחוקם של
האנשים שמבלים בפאב, מבכי ואפילו מהשכנה ממול שניקתה את
השיניים בחוט דנטלי.  הוא זכר שפעם הוא דיבר עם אודי, ואודי
אמר שכל הקהל הזה מרגיע אותו
ושבלילות הוא מרגיש כמו נישא על גלים של נהר אנושי שמוביל אותו
בחמימות אל תוך שינה מתוקה. גבי הרגיש ככה בלונדון. אבל לא
בגלל האנשים אלא בגלל הגשם והקור.
ופתאום זה הכה בו, בבית הקטן שהוא גר בו בשכונה קצת מרוחקת
בלונדון שנקראת אילינג ברודווי, הייתה את מערכת המרזבים הכי
דפוקה שמישהו אי פעם תכנן. אולי זה בגלל שהבית היה ממש ישן
ואולי זה בגלל שהקבלן היה ממש דביל. אבל המרזבים היו בנויים
בתחילתם מאבן ואחרי ארבעים סנטימטר חובר צינור ממתכת ובנקודת
החיבור היה רווח מיותר של קצת יותר ממילימטר, וכשירד גשם מים
ברחו מהחריץ הצר הזה ויצרו צליל שקט ובאותה מידה חודר, מן
זמזום מתמשך כמו נהמה שקטה ששומעים מנהר שוצף ממרחק. מוסיקה
עריבה מזו לא שמע גבי מעולם.
ברגע שגבי הגיע למסקנה שזאת הסיבה האמיתית לכל מכאוביו הוא חש
מאושר כל כך כאילו אבן נגולה מעל ליבו.
הבעיה הייתה שהוא לא ממש ידע איך לפתור את הבעיה, הוא לא יוכל
לחזור ללונדון בחודשים הקרובים, ולהמתין שירד גשם בזמן הקרוב
היה ריאלי בערך כמו לנסות למכור לשייח יאסין העתק ממוסגר של
מגילת העצמאות.
גבי ידע שאם הוא לא יעשה משהו בזמן הקרוב הוא ישתגע וחוץ מזה
הוא לא יכול לוותר לא עכשיו, דווקא שהוא הבין למה, הרי זה טרגי
כמו לפרוש ממרתון מאה מטר לפני קו הסיום, כמו להפסיק סיפור
שורה אחת לפני הפאנץ'.
הוא החליט להתקשר לאודי שהיה ידוע בתור פותר בעיות כמעט
מקצועי, אודי השיב שאם זה היה אפשרי הוא היה בונה מכונה,
שתעבוד כמו סי די שכוון על אותו שיר שוב ושוב.
וגבי השיב לאודי שהוא פשוט גאון.
והוא יצא לחפש בכל הארץ אחרי חלקים שיוכל לבנות מהם מכונה, נגן
שישמיע לו כל ערב את שירת המרזב החלוד מהבית הישן בלונדון.
והוא עבר בכל מגרש גרוטאות ואסף חלקי מאוורר , מזגנים, וטפטפות
ישנות כל מה שנראה קשור למים, רוח או קור. הוא גם ביקש מחבר
שלו שגר בלונדון שיקליט למענו לילה גשום מתחת למרזב הישן. אחרי
שגמר את מלאכת האיסוף הסתגר בחדרו והחל לעבוד וברקע התנגן כל
הזמן השיר הזה של הת'ר נובה  על זה שהיא עוצמת עיניים ונרדמת
לצלילי הגשם של לונדון. גבי ידע שהשיר הזה הוא על מישהו שהיא
אוהבת ולאו דווקא על העיר אבל לא היה איכפת לו.
ולבסוף אחרי עבודה רבה ומאמץ הוא סיים והמכונה הייתה גמורה
והשמיעה את אותו צליל בדיוק, ולמרות שהיא נראתה כמו מזגן ישן
שמישהו ניסה להשתמש בו לתפאורה של מסיבת טראנס רועשת במיוחד
ולא ממש הצליח, גבי היה מרוצה.
הוא הגיעה למסקנה המוזרה שכמוהו יש בוודאי עוד עשרות שמתגעגעים
לחורף וישמחו להשתמש במכונה כזו. ולמרות שבפעם הראשונה שהוא
ניסה להפעיל את המכונה הוא החשיך את כל גוש דן לאיזה שעה
שעתיים הוא היה בטוח שמדובר בסטארט אפ רציני.
וסוף סוף הגיע הלילה הראשון שבו גבי ינסה סוף סוף לישון לצלילי
המכונה והוא החליט לצאת לחגוג את נצחונו, הוא נכנס למקלחת ואחר
כך התלבש וחיכה שאודי יבוא לאסוף אותו. ולמרות שהוא לא הספיק
להפעיל את המכונה באיזה שהוא שלב הוא נרדם וישן עשרים ושש שעות
רצופות בהן חלם שהוא בבית הישן  בלונדון, גשם יורד והצליל
המתוק של מים זכים וטהורים זורמים לאיטם במרזב המחליד,  מימיו
לא שמע גבי את המרזב שר שיר מתוק יותר מאשר באותו ליל קיץ חם
בתל אביב.