20 דקות אני צריכה ללכת ברגל. אני שונאת ללכת ברגל. הבייתה.
יש לי בית. רק שלי ושל החברה שלי.
הבחורה הזו שחייה איתי היא... איך אני אגיד במילים יפות,
לסבית.
וזה יצר לנו המון בעיות, היא הייתה מאוהבת בי, ותמיד רצתה
שאגיב או אומר או אעשה, דברים שלא היו לי, כי דעה לא הייתה לי,
זה היה פשוט זה. תמיד הייתי אומרת לה שהיא האשה הכי יפה בעולם.
מה שהיה נכון.
היה לה שיער שחור חלק-גלי שכזה, עד אמצע הגב, ועיניים ירוקות
ענקיות, מאלו שמראש הייתי מפחדת להסתכל לתוכן, ובפעמים שהעזתי,
הייתי נסחפת למקומות מדהימים שרועי שחור וירוק וסגול וארגמן.
כמו העולם שלנו, אבל בצבעים אחרים. זה מטומטם, אבל זה מה שהיא
האמינה. ששום צבע אחר לא קיים, וכמה שזה מטומטם, כשהיא הייתה
אומרת את זה והיית מסתכל לתוך שני הבורות הירוקים האלו על
הפנים שלה, ורואה את השפתיים שלה זזות בהרמוניה מושלמת עם הקול
המלאכי שאתה שומע אי שם בערבות המוח שלך... זה היה מדהים.
היו לה שפתיים מושלמות. תמיד. כל מילה שהיא הייתה אומרת, או כל
חיוך, היו פשוט תחינה של השפתיים שלה, לא שלה, של השפתיים שלה,
שיסתכלו עליהן ויתפעלו מיופיין.
האף הסולד היפהפה, וצחור השלג ששימש אותה בתור עור הביאו לה את
קו הסיום המושלם.
לבטח היא הייתה האשה הכי יפה עלי אדמות.
הנה דלת הזכוכית השחורה והמוכרת שאני רואה כל יום פעמיים באותן
השעות...
דפקתי וצלצלתי פעמים אין ספור... תשובה לא הייתה.
נכנעתי ופתחתי את הדלת. יחד עם חיפוש המפתח והסיבוב עצמו, היה
מדובר במאמץ לא רגיל בכלל.
והנה הספה שלי... סוף סוף אוחדנו יחד. אני אשכב רק לרגע...
רגע אחד קטן...
הרמתי את ראשי והיא הייתה מעלי, יפה כמו תמיד, עם עיניי מוריד
הגשמים שלה והחיוך מקפיא הימים שלה.
רציתי לומר לה כמה היא יפה עכשיו. ולא יכולתי. אני מקווה שהמבט
שלי אמר הכל.
היא העבירה ידה על לחיי ולא היה רעב בעולם יותר ולא מלחמות.
"בואי, ניקח אותך למיטה שתשני כמו בנאדם" היא אמרה לי וקמתי.
ואז ראיתי את המדרגות... "הבית הבא שלנו, יהיה קומה אחת" אמרתי
בידיעה שהיא תחייך אלי שוב והעולם יהיה מושלם. היא חייכה.
נשכבתי במיטה. היא חלצה אותי מנעליי, פשטה אותי מחולצתי
ומכנסיי, נשכבה לידי עם בטנה הרכה ושאר קימורי גופה ונצמדה
אליי בחיבוק.
עצמתי את עיניי וידעתי, הלילה, יהיה לילה טוב.
"לילה טוב", היא אמרה ונישקה את עורפי. "לילה טוב", אמרתי
והסתובבתי וחשתי שוב בתוך רחמה של אימי.
חזק.
היא החזיקה אותי כל כך חזק שלא יכולתי יותר.
הרמתי את ראשי והנה הן היו. העיניים. היה משהו שונה בהן
עכשיו.
משהו שלא ראיתי אף פעם.
קווצה אחת משערה השחור נזלה ממקומה ואיימה להשתלט לה על הפנים,
לקחתי את ידי והעברתי אותה על לחייה בדרכי להציל את עולמי ואת
פניה שהיו בשבילי גן העדן עלי האשה.
היא התקרבה אלי. הרגשתי את שדיה מלטפים לי את הצוואר, את שערה
מלטף לי את הגב, בעוד עינייה מסתכלות רק עלי.
כל מה שהיה חסר עכשיו היו השפתיים. רק השפתיים...
הרמתי את פניי ובעוד צווארי נפרד משדיה שפתיי נפגשו לראשונה עם
משקה האלים. ידה נגעה בפניי בעודה נצמדת אליי אילו ומנסה
להבטיח לעצמה שהרגע לא ייגמר.
שדיה היו צמודים לשלי עכשיו, ודפיקות ליבה קירבו אותה אליי כמו
שלא הייתה מעולם.
שפתותיינו נפרדו וגופינו נשארו כמהים לשאר הנפלאות שהשני חובה
בחובו.
בעוד ידיה על פני ושלי על שלה היא פתחה עיניים והשפילה מבט.
היא מעולם לא השפילה מבט. לעולם היא לא משפילה מבט.
"הי...", אמרתי בספק תחינה ספק ניחום, "אל תעשי את זה... אל
תשפילי מבט"...
בתנועה הזהה לתקיעת סכין בגב היא הישירה את מבטה אליי, וכמו
ברק המפלח את השמיים היא קמה מהמיטה בעוד עינייה עדיין תקועות
בשלי.
"את לא מבינה! את פשוט לא מבינה, נכון? את אף פעם לא
תביני..."
היא הסתלקה למטה והיא צדקה. לא הבנתי.

                                     

ירדתי למטבח. היא נשענה על הדלפק עם סיגריה תקועה בזווית
השפתיים היפות שלה והימות שלה בכו. מעולם לא ראיתי אותה בוכה,
והצטערתי על כך שאני רואה עכשיו.
היא ירדה על ברכיה וחפנה פניה בידיה. עשיתי צעד לעברה.
"אל תתקרבי! מה שאת לא עושה, אל תתקרבי... בבקשה אל...".
"אני לא אתקרב", אמרתי ושתינו ידענו ששיקרתי.
התיישבתי לידה. אחרי הפעלת קצת כוח היא הסכימה לבכות על כתפי
במקום על הקיר. שעה ארוכה העברנו ככה - היא בוכה ואני תוהה מה
לומר, לעשות או אם בכלל.
הדירה שלנו הייתה קודרת גם ככה, ובחושך היא נראתה מפחידה אפילו
יותר. חמקתי מזרועותיה והלכתי להביא נר.
היא מסתכלת עלי. היא שוב מסתכלת עליי...
"לפני שנה בערך...", היא סיננה בקול חנוק מדמעות, "קניתי לך
משהו. אני חושבת שעכשיו זה הזמן המתאים.."
היא קמה ועלתה למעלה. שיערתי שהיא תחזור.
"אתה באה כבר?". היא נשמעה מלמעלה ואני טעיתי.
הסתכלתי על המדרגות. "בבית הבא שלנו, תהיה רק קומה אחת", חשבתי
לעצמי.
היא ישבה על המיטה ומעבר לקצת איפור מרוח לא היה זכר למפלים
והסערות.
"מה שקניתי לך... היה יותר בשבילי.."
חיכיתי.
בתנועה עדינה ומלאכית היא התכופפה אל מתחת למיטה. כתונת השני
שלה חשפה את סודותיה הכמוסים ביותר. עכשיו אני מסתכלת עליה.
אני... עליה.
היא חזרה לתנוחתה הקודמת עם קופסה צרה ביד ואני רציתי לבכות.
"קחי", היא אמרה והושיטה לי את הקופסה.
נלחצתי.
פתחתי את הסרט האדום.
אחריו את נייר העטיפה השחור.
אחריו את קופסת הקטיפה הכחולה.
עכשיו היא מסתכלת עלי.
היא.. עלי.
"למה בדיוק קנית את זה יותר בשבילך", שאלתי חצי מהססת.
בעוד אני מחזיקה בידי להב ירוקה מגולפת בצורת נימפה,
היא לא עונה לי.
"אני לא אוהבת סכינים ואת יודעת את זה! למה את מתכוונת?!"
ידעתי למה היא מתכוונת ולא רציתי לדעת.
"למה את מתכוונת??"
היא נראתה לי שלווה מתמיד.
התחלתי לבכות. "תגידי לי שאת לא רוצה מה שאני חושבת שאת
רוצה... תגידי לי... תגידי לי שאני טועה! תגידי לי!!"
קמתי מהמיטה והתחלתי ללכת צעדים קטנים לעבר הדלת "את לא מבקשת
ממני...". נתקעתי בדלת.
לא היה לאן לברוח.
היא קמה אליי ולא היה איכפת לי יותר מכלום. לא העיניים, לא
השדיים, כלום...
זה כבר שעתיים שאני רק רוצה לחבק אותה ועכשיו היא קמה אלי אילו
והיא רוצה את זה גם...
"אל תחבקי אותי עכשיו... לא עכשיו.. אחר כך"
"תדברי כבר!". צרחתי עליה. "או שתדברי או שתעופי לי מהעיניים
כי אני לא יכולה יותר! תדברי!"
                                   

היא הסתכלה עלי .
"הלב שלי גם ככה מאז ומעולם היה שלך... לקחת הכל. תקחי גם
אותו".
המשפט נאמר כמו בקשה לרדת לסופר לקנות חלב.
זזתי אחורה. הדלת עדיין הייתה שם. כלום לא השתנה.
סגורה כמו קודם.
היא התחילה ללכת חזרה למיטה. יופי. היא הולכת לישון. הכל בסדר.
מחר יום חדש. עצמתי לרגע את עיניי.
פתחתי אותך והיא עמדה מולי על הלהב הזאת שלה מונפת לי מול
העיניים.
"תעשי את זה! עכשיו את נזכרת לפחד? עכשיו?? העיניים שלי, המבט
הזה שאת אוהבת כל כך, את יודעת מה הוא?! הוא מת! "
כאן היא חצתה את הגבול.
תפסתי את היד שלה ותלשתי ממנה את הלהב ובחלקיק השניה הכי קטן,
הכי קטן, היא הייתה על הרצפה.
עמדתי מעליה והלהב מטפטפת כמו שעון חול. הוא היה שלי.
הלב שלה היה שלי.
התיישבתי לידה והסתכלתי עליה.
העיניים האלו שלה, הן לא ירוקות יותר, אלה ארגמניות וכחולות
וסגולות ושחורות. כמו שהיא תמיד רצתה.
השיער השחור שלה פרש שמש של הרצפה והילה שחורה מסביב לפניה.
כמו שטן העוטף בזרועותיו מלאך קטן.
בשילוב שלה זה מה שהיא הייתה.
זווית שפתותיה התעקלה קמעה והיא פתחה את עיניה שוב.
קרח.
היא הייתה כל כך יפה.
כל כך אמיתית וטהורה.
לא הייתה לי כל חרטה.
אהבתי אותה יותר במותה מאשר בחייה.
היא פלטה אנקה מלאכית תמימה וקטנה וטיפת דם נחלצה מחוץ לפיה.
כל צבעי הקשת, כולם, על פניה של המלאכית שלי.