ראיתי אותו ליד פח הזבל בבניין הסמוך, חתול שחור עם אוזן
כרותה, מסורס, כמוני. שיניים בוהקות וניבים מחודדים.
חתולי צמרת שכמונו. בורחים מאנשים, פוחדים מסופות, מסופים.
אני קפצתי לגיחה קטנה, כמו לקפוץ לאמסטרדם לרחוב החלונות
האדומים (לא נזדמן לי בעצם) מציצה ומנסה לא להפגע. מי שהמציא
את המונח הזה מגיע לו מכות, כל מי שמציץ נפגע, אה, בעצם, זה כן
המשפט "הצצת-נפגעת", כנראה שלא סתם אומרים שהסקרנות הרגה את
החתול.
ואני זהירה ואני נזהרת, מנסה לשמור על ארשת רצינית, על שלווה
פנימית שמעולם לא היתה לי, מנסה למצוא בפנים משהוא שכנראה מזמן
שכחתי שיש לי, על מי אני עובדת? מעולם לא היה! אפילו לא אז.
אני לא מנסה למלא חללים, החללים מעולם לא היו, וגם לא יהיו,
בעצם, כבר מאוחר מידי לאמר - לא יהיו. הם כבר קיימים, מחלחלים
פנימה במין מיומנות שכזאת, כאילו התאמנו לרגע הזה במיוחד.
התאמנו במרתף כמו חיילים שמחכים לשעת השין, כל בוקר עושים א"ג
מסביב לשק"ם וחוזרים דרך מרפסת הכביסה של השכנים. גם כן שכנים,
לפחות משאירים ברחוב פינות האכלה לחתולים כמוהו, ניזון מכף יד
מלטפת ושכל מעוות. גם אצלי לא הכי בריא, לא שירי מוות וילדים
זבי חוטם, אבל המצב לא הכי מזהיר תחת השמש, נייר לכיסוי אסלות,
יותר נכון, משהו חד פעמי מפרגמנט, שקוף, חלבי וקר בתחת, הכי
כיף שקר בתחת, אפשר לחמם, נושכת יד ונזכרת.
כמה חומות, כמה הגנות, מנסה להסתיר מעצמי את מצבי, מנסה
להתפרקדן על אירועים, להתפרקד תהיה המילה היותר מתאימה
לסיטואציה, מנסה לספור רגעים ולכמת אותם לפירורים, גם המילה
לקמט ( שאגב, נשמעת בדיוק אותו הדבר אך כפי שכבר גיליתי -
נכתבת שונה) היתה מתאימה, לקמט את האירועים ולהשליך לפח, כמו
סופר מתוסכל שנתקע בעידן הפלצני של מכונת כתיבה ולא מודע
לכפתור דיליט (או הפעולה המבורכת - קונטרול זד ctrl z). אם
הייתי יכולה לעשות את הפעולה הזאת בחיים היה לי הרבה יותר קל,
כמה קפיצות אחורה ואז הייתי מסודרת. כנראה שלא. סתם אשליות
מעולם לא היו התחום שלי, אצלי, או סיפור שלם עם סיפור מסגרת,
פתיחה מדליקה וסיום מהמם - או כלום, סתם פיתפותי ביצים. יאלה,
כבר נרדם לי מרפק ימין.