"ואיפה הראש שלך, גברת צעירה?" המורה להיסטוריה הוציאה אותי
מתוך החלום ישר לשיעור, כל העיניים בכיתה היו נעוצות בי, מחכות
שאני אתן עוד אחת מהתשובות המתחכמות שאני תמיד נותנת למורים.
אלה שמפילות את הכיתה מצחוק ואחר כך דואגות לשעשוע לכל השכבה
לכמה ימים.
גם תום הסתכל עלי, מהצד השני של הכיתה, הסתכלתי לו בעיניים,
והשתתקתי.
"גברת גרינברג? לא תעני לי?" הסטתי את המבט שלי מתום, "ליאור
בשבילך, המורה, ומותר לי לחלום". המורה היתה נורא מופתעת שלא
עניתי לה בחוצפה או זרקתי איזו בדיחה על חשבונה, החזרתי את
המבט לעיניים של תום, שהיו נעוצות בי בתדהמה.

"מה קרה לך? התקפת נחמדות?" תום שאל אותי בהפסקה.
"לא... סתם... לא היה לי כח לריב איתה..." עניתי.
"קרה משהו? את לא את בזמן האחרון..." תום ליטף לי את הלחי.
"אני לא אני? אל תדבר שטויות..." הורדתי את היד שלו מהלחי
שלי.
"מה יש לך? על מי את כועסת?" תום המשיך לחפש.
"אם הייתי רוצה להגיד לך הייתי אומרת לך נכון? אז די להציק..."
זרקתי.
תום נעלב קצת, קם והלך... ידעתי שהוא לא באמת כועס. ואיזו זכות
יש לו לכעוס? אחרי כל מה שהוא עשה לי, הוא אפילו לא מתאר לעצמו
שאני יודעת את כל מה שקרה מאחורי הגב שלי, כמה שקרים
והתחמקויות, והכל בשביל לפגוש אותה... מאור... מאור האחת
והיחידה... הילדה היחידה שהצליחה לקחת את תום ממני אחרי שנתיים
של חברות צמודה, של אהבה עד השמיים. מאור. זה השם.
"התכוונת להסתיר את זה עוד הרבה?" שאלתי את תום כשכבר היה כמה
צעדים ממני בדרך חזרה לכיתה.
"להסתיר את מה, מתוקה? את זאת שלא מוכנה לספר לי מה קורה
לך..." תום התחמק.
"להסתיר את כל מה שהיה בינך ובין מאור לפני שהיא נסעה לחו"ל.
אני יודעת, תום. אני יודעת הכל". לא תארתי לי את הרגע הזה ככה,
אבל הייתי חייבת להגיד לו, להוציא את זה החוצה ולשכוח מזה
לעולם. "אנחנו לא חברים יותר, רק שתהיה מעודכן, שלום ולא
להתראות". תום עמד מולי בתדהמה מוחלטת, הוא בחיים שלו לא תאר
לעצמו שאני יודעת את הכל, הוא חשב שהוא הסתיר את זה כל כך
טוב.
"מה? על מה את מדברת?" הוא שאל.
"מאור! מ-י"א5... אותה מאור שיצאת איתה בקיץ מאחורי הגב שלי,
אותה מאור שטסה אתמול לקנדה לשלוש שנים. המאור הזאת שברחת ממני
כדי להפגש איתה..." המשכתי ללכת ותום הלך מאחורי.
"אני לא יודע על מה את מדברת... מי סיפר לך את השטויות האלה?"
תום שיחק משחק של הכחשות.
"מאור בעצמה, לפני יומיים היא באה אלי הביתה, אמרה שנמאס לה
לשקר לי, שהיא לא רוצה לנסוע ככה, שהיא חושבת שאתה כלב שבגדת
בי ושלא מגיע לי להיות עם מישהו כמוך, צדקה בכל מילה, ועוד
הרבה יותר, שנתיים של חברות, של אהבה, שנתיים הרסת בשביל איזו
בחורה שנוסעת לחו"ל גם ככה!" היו לי דמעות בעיניים, גם לתום
היו. פחדתי שאני אתחיל לבכות כל רגע, רציתי ללכת משם ולא לראות
אותו יותר.
"אני מצטער... ליאור... אני כל כך מצטער..." פתאום הוא הודה
בהכל, חלק קטן ממני קיווה שמאור משקרת ותום הוא זה שדובר אמת,
אבל בתוכי ידעתי שהכל קרה באמת.
"תום... אתה יודע מה? לא ממש אכפת לי ממך כרגע... לא מהרגשות
שלך ולא מההתנצלויות שלך... אתה מוזמן לעוף לי מהחיים ולא
לחזור אליהם יותר!"
הגברתי את קצב ההליכה, היינו כבר מחוץ לבית הספר, תום לא ויתר,
המשיך ללכת מאחורי ולמלמל מילות סליחה, במשך כמה דקות תום הלך
מאחורי ברחוב, מבקש סליחה שוב ושוב, ואני לא עונה, עד הרגע שבו
לא יכולתי יותר, הדמעות זלגו לי על הלחיים כמו גשם, תום התחנן
כמו כלבלב, הסתובבתי אליו בתנועה חדה.
"למה עשית לי את זה?" צעקתי עליו, תום הסתכל עלי במבט הכל כך
מתוק שלו, לרגע רציתי שהכל יעלם, לא לדעת משום דבר, לא להיות
חלק מהטלנובלה הזאת... תום תפס אותי וחיבק אותי, "אני באמת
מצטער..." הוא מילמל, "ואין לי שום תירוץ". הוא שיחרר אותי
מהחיבוק והחזיק לי את היד, "את יודעת שאני אוהב אותך... את
יודעת את זה כל כך טוב! אני לא יודע מה קרה לי... לא יודע מה
היה לי איתה... אבל זהו! היא נסעה... ואני לא רוצה אותה
יותר... אני רוצה אותך! אני אוהב אותך!"
תום המשיך ככה, ואני עמדתי מולו, כבר לא מקשיבה, רק בוכה
ומדמיינת אותו איתה...

טלפון. "הלו?" אני עונה חצי ישנה, "ליאור?" תום לוחש מהצד
השני, "אני יכול לבוא?"
"תבוא", אני עונה ומתנתקת.
אחרי כמה דקות הוא מופיע בחדר שלי, פרחים ושוקולדים, כמו
בסרטים.
"קחי... בשבילך..." אני מתיישבת על המיטה, מנסה להתעורר.
"אהה... תודה..." אני ממלמלת.
"אני אוהב אותך", תום יורה עלי, "שום דבר לא השתנה אצלי בלב
בגללה".
"גם אני אוהבת אותך, תום... אבל זה נגמר..." אני כבר מצליחה
להתעורר קצת.
"למה? למה נגמר? אמרתי שאני מצטער! באמת שזה לא יקרה שוב! אני
אוהב אותך, ליאורי! הכי בעולם!" תום ממשיך להתחנן.
"תום... אמרתי לך... זה פשוט לא יכול לקרות. אני לא מסוגלת
לסלוח על כזה דבר".
תום לוקח את היד שלי בשלו, "על ההרגשה הזאת, שעכשיו בלב שלך...
את מוכנה לוותר בגללה?" הוא מרים את היד שלי קצת יותר גבוה
ומצמיד לעור החם שלו.
"מוכנה?" אני ממשיכה לשתוק, יודעת שבתוכי שהתשובה היא שאני לא
מוכנה לוותר עליו בשביל כלום. "אני פשוט לא מסוגלת להמשיך
כרגיל אחרי כל זה. למה לא סיפרת לי בעצמך? מה חשבת? שזה פשוט
יעבור?"
"אני מצטער... אני פשוט חשבתי... שלא שווה לפגוע בך בשביל טעות
חד פעמית, משהו לא משמעותי שנפלתי בגללו, הסכמתי עם עצמי שאני
מעיף אותה מהחיים שלי וממשיך איתך כרגיל, כי אותך אני אוהב..."
תום המשיך להחזיק לי את היד.
שחררתי את היד שלי משלו, "טיעון טוב... אם לא הייתי מכירה אותך
הייתי מאמינה לך... תום. באמת... אתה לא באמת מצפה שאני אחזור
אליך כאילו הכל טוב ויפה ושום דבר לא קרה, נכון? תחשוב
בהיגיון..."
תום הסתכל לי ישר לתוך העיניים, הוא נשכב על המיטה לידי, עטף
אותי בחיבוק חם ואוהב, יכולתי להרגיש את האהבה דרך הידיים שלו.
"אני אוהב אותך", הוא מלמל, "סליחה..." הוא המשיך, ואני
התמכרתי להרגשה הזאת, שכל כך התגעגעתי אליה, החיבוק של תום, זה
שאני כל כך אוהבת, ומכירה כל כך מקרוב...
שכבנו ככה, פנים אל פנים, מחובקים, בתוכי ידעתי שאסור לי
להיכנע אליו, ידעתי שהוא מנסה להשתמש במה שאני מרגישה אליו
בשביל שאני אסלח, אבל ההרגשה היתה כל כך טובה, כל כך ממכרת,
תום התקרב אלי ונתן לי נשיקה קטנה על השפתיים, "אוהב אותך".
קמתי בתנועה חדה, שחררתי את עצמי מהחיבוק שלו, התיישבתי על
המיטה, הוא התיישב לידי. "אל תגידי שזה לא היה לך טוב... כי
אני מכיר אותך... כמו את כף היד שלי... מכיר אותך כל כך טוב
שאני יודע שאת סולחת לי... אני יודע!"
"תום!" אמרתי, "תלך הביתה... ואל תחזור... וקח את השוקולדים
שלך, לא תודה, אני לא צריכה ממך כלום".
תום קם, הרים את השוקולדים ויצא מהחדר שלי בלי להתווכח ובלי
להתנגד.


"ליאור! את לא עצמך בימים האחרונים!" המורה לספרות החליטה
להיטפל אלי.
"ספרי לי ולכל הכיתה איפה הראש שלך בשיעורים שלי, לאן נעלמת
אתמול כשלא היית בבית ספר... ומה מעסיק אותך, שיותר חשוב
מהציון שלך בספרות השנה".
כרגיל, הכיתה נועצת בי מבטים, מחכה לאותה תשובה חותכת שתמיד
מגיעה, המורה עומדת מעלי, מחכה לתשובה, והמבט שלי, כרגיל, נעוץ
בתום, שהפעם מסתכל עלי במבט מתחנן, שולח לי נשיקה באוויר, אני
תופסת את הנשיקה הדמיונית, זורקת אותה על הרצפה ויוצאת
מהכיתה.

"תגידי לי... הכל בסדר?" איזה ילד שאני לא מכירה בא אלי
כשישבתי בחוץ.
"כן, כן... אני בסדר..." מלמלתי.
"אני יניב..." הוא אמר.
"ליאור", עניתי לו.
"ועכשיו את האמת... מה קרה?" היתה לי הרגשה כאילו הוא מתעניין
כי הוא באמת רוצה לדעת. והאמת היא שכבר כמה ימים שמרתי את כל
מה שקרה בבטן.
"חבר שלי..." אמרתי, "לשעבר... הוא... בגד בי... ואז נפרדתי
ממנו..." יריתי הכל החוצה.
"באמת? טוב, לא נורא, חמודה... גם ככה מגיע לך יותר טוב ממישהו
שמסוגל לבגוד בך". יניב חייך, היה משהו מעודד בחיוך שלו.
"תודה... זה מתוק מצידך... אבל זה עצוב לי. כי היינו שנתיים
חברים... ואהבתי אותו..."
"אין מה לעשות... לפעמים נופלים על האנשים הלא נכונים... צריך
להתגבר... ואני פה בשביל לעזור לך... אם את רוצה כמובן..."
לרגע יניב הזכיר לי את תום, היה משהו במבט שלו, משהו אוהב,
אכפתי, כמו שהיה לתום...
"אתה מזכיר לי אותו..." אמרתי.
"אז זה אומר שגם לי יש סיכוי איתך?" יניב צחק. צחקתי גם.
"זה מאוד יפה שאתה מצליח להצחיק אותי ברגע שאני הכי צריכה את
זה... תודה..."
"בבקשה, חמודה. זה המעט שיכולתי לעשות..."
הצלצול קטע את השיחה שלי ושל יניב. יניב הלך לשיעור, ואני
נשארתי לשבת.


בהפסקה תום בא לדבר איתי.
"את חייבת לסלוח לי... את חייבת! אני אוהב אותך... נו, באמת...
אני מתגעגע אלייך... לריח שלך... לחיבוקים שלך... לאיך שאת
אומרת את השם שלי..."
"תום א-" התחלתי להגיד ,"בדיוק ככה! את אומרת תום... כל כך...
יפה..." תום קטע אותי.
"די כבר! די לדבר שטויות... זה לא יעזור לך..." אמרתי.
"אז אתה החבר?" פתאום שמתי לב שיניב עמד מאחורינו.
"כן... אני החבר... מי אתה? ואיך אתה קשור?" תום תקף את יניב.
"החבר לשעבר... אתה מתכוון... והאמת שלא נראה לי שמגיע לך
להיות עם מתוקה כזאת..." יניב חימם את תום.
"זה יניב... זה תום... תכירו..." אמרתי.
"מי אתה?" תום שאל.
"יניב... אולי אם תקשיב לחברה שלך לשעבר אז תדע..." יניב ענה.
"היא לא לשעבר! ואל תתחיל איתה! יש לה חבר!" תום ניסה להגן על
מה שכבר לא שייך לו.
"עד כמה שאני זוכר... לי סיפרו לפני שעתיים שבגדת בה ושהיא
נפרדה ממך... אז אם אין לך מישהו להכיר לי... אין לה חבר..."
"סיפרת לו?" תום שאל אותי.
"מה זה משנה?" שאלתי, "זה נגמר וזהו... שלום ולא להתראות",
התחלתי ללכת.
יניב הלך אחרי, "תעזבי את החלאה הזה... אני אומר לך... אין לך
מה לחפש אצלו..."
"אני יודעת... ובדיוק עזבתי אותו... אם לא שמת לב..." אמרתי.
"תגידי... איזה כיתה את?" יניב שאל.
"י"א 7, ואתה?" שאלתי. "י"ב 2", יניב ענה.
"לאן את הולכת עכשיו?" יניב שאל אותי.
"הביתה..." עניתי.
"רוצה לבוא איתי? נשב איפשהו... סתם לאכול... לא משהו
רציני..." יניב הזמין.
"בסדר..." עניתי. לא תזיק לי קצת חברה עכשיו. ויניב היה מאוד
חמוד.

אחרי שאכלנו יניב ליווה אותי הביתה.
"ג'נטלמן אמיתי", אמרתי לו כשהגענו.
"זה מה שמגיע לך..." הוא ענה.
"נכון מאוד!" צחקתי.
"אז... אולי את רוצה לצאת עם איזה ג'נטלמן אמיתי מחר בערב?" לא
היתה לי שום סיבה לסרב. הרי אין לי חבר עכשיו ואני לא חייבת
כלום לתום. ויניב מאוד מוצא חן בעיניי... החלטתי להסכים.
"בסדר... בוא נצא מחר... אין בעיה..." עניתי לו, מתחילה לעלות
את המדרגות.
"מעולה... ביי", הוא אמר, "ביי" עניתי.

יום אחר כך בבית ספר התעלמתי מתום כשהוא ניסה לשכנע אותי שלא
כדאי לי להיות עם יניב ושהוא לא מתאים לי.
"תעזוב אותי, תום. אני ויניב לא ביחד. די לשגע אותי..."
אמרתי.
"את יודעת מה?" תום אמר, "בסדר... אני עוזב אותך... אם זה מה
שאת רוצה - אני עוזב אותך. לא מדבר איתך. לא מפריע לך. לא
מסתכל עלייך. רק תני לי נשיקה אחרונה ואני הולך".
"הנה, קח", נתתי לתום נשיקה על הלחי והסתובבתי.
תום תפס לי את היד, הסתובבתי אליו בחזרה, "לא לא... לא לזה
התכוונתי".
תום תפס אותי ונישק אותי, נשיקה ארוכה ומתוקה, כמו שהיינו
מתנשקים ברגעים הכי מתוקים שלנו ביחד, כל האהבה שלי אליו,
האהבה שלו אלי, בכל השנתיים האחרונות, כל סרט שראינו יחד וכל
ארוחה שאכלנו יחד, הכל חזר אלי, החיבוקים, הנשיקות, הליטופים,
הכל, בבום אחד גדול, לא רציתי לנתק את השפתיים שלי מתום, כל כך
אהבתי אותו, אבל לא הייתי מסוגלת להמשיך ביחסים איתו כרגיל.
תום ניתק את השפתיים שלו משלי, פתחתי את העיניים שלי וראיתי
מולי את העיניים הכי יפות בעולם, אותן עיניים ירוקות שראיתי
אחרי כל נשיקה, מסתכלות עלי, עם המבט האכפתי הזה, המבט האוהב,
הדואג.
"איך התגעגעתי אלייך", תום אמר וחיבק אותי.
"תמשיך להתגעגע", אמרתי תוך כדי חיבוק, "כי הבטחתי לך נשיקה
אחרונה. שלום".
נחלצתי מהחיבוק של תום. לצאת מהחיבוק הזה ופשוט ללכת היה הדבר
הכי קשה שעשיתי בחיים, כל כך רציתי לחזור אליו בריצה ולנשק
אותו שוב, כל כך רציתי שכל השבוע האחרון יחזור אחורה ויהיה
שבוע אחר, שבוע רגיל, שאני ותום נלך לאיזה סרט, שאני אוכל
לראות אותו נהנה וצוחק... ולא סובל בגללי...

"היום ב-9 אני אוסף אותך כן?"
הסתובבתי אחורה וראיתי את יניב עומד מאחורי.
"אהה... כן כן... בסדר... לאן הולכים?" שאלתי.
"לסרט... ואחר כך כבר נראה..." יניב ענה לי.
"בסדר... ב-9... ביי..." המשכתי ללכת.

בדיוק ב-9 הפלאפון שלי צלצל.
"אני פה למטה, את באה?" יניב שאל, "כן, אני יורדת..."
ירדתי למטה, כשיצאתי מהבניין נורא נבהלתי שזה לא האוטו של תום,
ואז נזכרתי שאני יוצאת עם יניב.
"היי", הוא אמר ונתן לי נשיקה על הלחי. "היי", עניתי.

ישבנו בסרט... בערך באמצע הסרט יניב שם את היד שלו מאחורי
וקירב אותי אליו בחיבוק, כמו בסרטים. כל הזמן דמיינתי שהוא
תום, כל הזמן ראיתי את תום מול העיניים שלי, את הרגעים הכי
טובים שלנו יחד.
יניב הסתכל עלי מחייך. "מה קרה?" שאלתי.
"את יפהפיה..." יניב אמר, "כמו נסיכה".
תום תמיד משווה אותי לפרח...
יניב התקרב אלי לאט ונישק אותי, נשיקה ארוכה, לרגע הרגשתי
כאילו זה תום, אבל מהר ניתקתי את השפתיים שלי משל יניב. פתחתי
את העיניים והסתכלו עלי העיניים החומות של יניב... לא עיניים
ירוקות...
במשך כל הערב חשבתי על תום, על ההבדלים בין תום ליניב.

"למה את מתנהגת מוזר?" יניב שאל אותי לפני שירדתי מהאוטו.
"תקשיב, יניב... למרות שאתה נורא נחמד וחמוד ומאוד מוצא חן
בעיני... אתה פשוט לא... תום... ואני עדיין אוהבת את תום...
למרות הכל... ואני חושבת שזה עוד מאוד מוקדם מדי בשבילי לצאת
עם אנשים אחרים. אבל אני מבטיחה לך... שאחרי שאני אוציא את תום
מהראש שלי... אתה תהיה הראשון שאני אתקשר אליו..." אמרתי.
"אין בעיה, חמודה... אני מבין..." יצאתי מהאוטו... חושבת על זה
שתום תמיד קורא לי "מתוקה" אבל יניב קורא לי "חמודה"...

נכנסתי לבניין, עדיין חושבת על תום, איך אני מוציאה אותו מהראש
שלי, הכנסתי את המפתח, מאוחר, לא רציתי להעיר את ההורים, פתחתי
את הדלת ונכנסתי הביתה, פתאום ראיתי שכל הסלון מלא בנרות, על
הרצפה היה חץ מנרות שסימן לי לעלות במדרגות.
"תום..." חשבתי לעצמי, "כל כך מתאים לו..." הנרות הובילו אותי
אל המקום המיועד - החדר שלי, פתחתי את הדלת של החדר שלי, בפנים
מצאתי את תום, ישן על המיטה, מתחת לשלט ענק שתלוי על הקיר:
"תסלחי לי".
התיישבתי על המיטה לידו, הסתכלתי עליו ישן, כמה אני אוהבת
אותו. נתתי לו נשיקה קטנה על השפתיים, הוא התעורר, כמו היפהפיה
הנרדמת.
"אהה... הגעת... מצטער... אני מחכה פה כבר מ-9 וחצי...
נרדמתי... איפה היית?" תום שאל.
"בסרט..." עניתי.
"הכנתי לך ארוחה... בישלתי לבד..." נתתי לו נשיקה.
"אתה מתוק..." אמרתי לו.
"ליאור... רק רציתי שתדעי... שאני באמת מצטער... גם אם לא
תסלחי לי... גם אם את לא אוהבת אותי יותר... אני באמת באמת
מצטער... אני אוהב אותך כל כך... אף פעם לא הפסקתי לאהוב אותך
ואני אף פעם לא אפסיק... אני פשוט... מצטער..."
"גם אני אוהבת אותך..." אמרתי לתום. הוא התקרב אלי וחיבק אותי
חיבוק גדול.
"את סולחת לי?" הוא שאל.
"סולחת..." אמרתי.
"תודה! יפהפיה שלי! בחיים אני לא אעשה את זה שוב... בחיים! שום
דבר לא יגרום לי לאבד אותך שוב!" הוא אמר ונתן לי נשיקה
גדולה.
"תגיד... יפהפיה כמו מה אני?" שאלתי.
"כמו פרח..." תום אמר, "כאילו שאת לא יודעת..."
"הייתי צריכה רק לשמוע את זה..." אמרתי, "כמו פרח..."