הוא הדליק סיגריה באיטיות, והדבר גרם לחיוך לעלות על פניו.
בראשו רצו תמונות של אנשים אחרים מבקשים ממנו אש. תמונות
רחוקות אלו גרמו לחיוך הקטן להתעוות טיפה בגעגועים. הוא החזיר
את המצית למקומו ונשען אחורה על הספסל שישב עליו. הוא הסתכל
סביבו, על הגן הציבורי הריק, ותמונות אחרות, רחוקות אף יותר,
עלו בראשו.
ילדים קטנים, מתרוצצים על כרי הדשא, מתמסרים בכדור, אמא צועקת
עליהם שיזהרו.
הוא שאף מהסיגריה ארוכות, והוציא עשן. העשן היה סמיך מאד ולרגע
אחד ערפל את שדה הראיה שלו. ברגע זה הוא לא ראה הרבה, אבל הוא
היה משוכנע שהוא שמע קולות רחוקים. (תמסור כבר את הכדור !!!)
רחוקים מאד. (אל תשחקו כל כך קרוב לאגם !!) כמעט מתים. הוא
הניף את ידו באוויר ונופף בה בכדי להפיג את העשן. הוא השעין את
ראשו אחורה והביט בשמיים. הם היו ריקים. זה היה יום בהיר ביותר
ולא היה ענן אחד בשמיים.
האוויר היה כל כך נקי, שהוא הרגיש שכשהוא נכנס לו לגוף הוא
מטהר אותו מבפנים, ואז מוציא את כל מה שלא צריך החוצה. הוא
הוריד את ראשו למצבו הקודם, ופתאום מולו ראה מרחוק נקודה לבנה,
לא ברורה. הוא קם מהספסל באיטיות והחל ללכת לכיוונה.
בעודו הולך על הדשא של הפארק הוא היה יכול להישבע שהקולות
מהעבר מהדהדים יותר חזק במקום זה. "החיים כאן היו כל כך מלאים"
הוא חשב, "שההד שלהם יינשא מאות שנים אחריהם". הוא התקרב
לנקודה הלבנה, אבל עדיין לא הצליח לפענח את מהותה.
בדרכו הוא עבר ליד האגם, ונעצר. (אמרתי לכם שהכדור ייפול
למים! נכון שאמרתי לכם? נכון!) הוא הביט בהשתקפות שלו במים,
השתקפות שנראתה לו תמוהה וחסרת תכלית.
"אין כאן שום דבר לראות" הוא אמר לאגם, והאגם כאישור לדבריו
טשטש את בבועתו.
הוא המשיך ללכת לכיוון הנקודה למרות שהוא היה משוכנע שהיא
שינתה טיפה את מיקומה. ככל שהתקרב הוא הצליח לפענח את מהות
הנקודה הלבנה, שכבר הייתה מלבנית, ושינתה את מקומה עם הרוח.
הוא הרים את העיתון והביט בתאריך. שבועיים לפני ההתפרצות.
"מעניין אם הם כבר ויתרו אז" הוא חשב, ועבר למודעות הדרושים.
הוא חיפש ביניהן אבל לא מצא את מבוקשו. הוא לקח את העיתון איתו
לספסל קרוב, והתיישב. הוא החל לעבור על הכתבות שלא ענינו אותו,
אבל בראשו הוא היה במקום אחר. (דרושים: אישה וגבר, מצב פיזי
מצוין) הוא היה משוכנע שהיה עוד אבל הוא לא הצליח להיזכר
בנוסח המדויק. הרי אם הם היו באמת כותבים משהו כמו "להצלת המין
האנושי", אנשים לא היו לוקחים אותם ברצינות יתרה. מחשבותיו
נקטעו על ידי צורך פתאומי להשתין. אחד הדברים שעדיין היו
שקועים בו כמו הרגל רע, היה לחפש מקום מסתור לרוקן בו את מימיו
כשהוא היה מחוץ לביתו. לא היה בכל שום הגיון, שכן לא היה אף
אחד שהיה יכול להסתכל עליו, אבל הרגל היה הרגל. הוא שם את
העיתון מתחת לבית שחיו, והחל בחיפושו. הוא מצא שיח קטן, מרוחק
כמה צעדים מהטיילת בפארק, ומאחוריו הוא פתח את רוכסנו והחל
להשתין. הוא סיים את ענייניו, סגר את מכנסיו והלך לכיוון
הברזייה שהייתה ממוקמת מס צעדים ממנו. הוא שטף את ידיו, ניגב
אותם בחולצתו וחזר לספסל שלו. הוא התיישב עליו, וזיכרון רחוק
עלה בראשו.

הוא התיישב על הספה, וסקר את שאר האנשים בחדר. רובם ככולם היו
שרירנים או אתלטים, והוא היה משוכנע שאין לו סיכוי לקבל את
העבודה. הוא אמנם היה במצב פיזי טוב. מצוין אפילו, אבל לעומת
שאר האנשים בחדר ההמתנה, לא משהו. הוא לא ידע למה בכלל הוא
ניסה את המודעה הזאת. מטרת העבודה הייתה מאד לא ברורה, אבל
הדבר סיקרן אותו. הוא חשב לעצמו שאולי כדאי למצוא משהו מעניין
לעשות בחופש. אולי הוא לא צריך את הכסף במיוחד, כיוון שמשכורת
המורה שלו הייתה סבירה, והוא לא היה צריך לפרנס אף אחד, אבל
הוא הניח שהוא מחפש לעשות משהו שלא ישעמם אותו.

משב רוח קריר החזיר אותו למציאות. הוא ראה שבזמן שהוא העלה
זיכרונות, השמש החלה לשקוע, והאוויר התקרר. "היא שנאה אויר קר"
הוא נזכר. "תמיד אמרה לי שאני אחלה במשהו ואדפוק את הכל". הוא
קם מהספסל, והחל ללכת לכיוון מגוריו.

הוא גר במקלט תת קרקעי שהוכן במיוחד בשביל שני אלו שיבחרו
להשאר, שהיה מוגן מחום, מקור ומטילים גרעיניים. הוא תמיד חשב
שהשטיחון הקטן בכניסה היה די אירוני.
הוא פתח את הדלת, שלא הייתה נעולה כיוון שלא הייתה סיבה לנעול
אותה, ונכנס פנימה. הסלון היה חשוך ובמשך מספר שניות הוא גישש
אחר מתג האור. אם הם לא היו מסבירים לו אז, שהכל מסופק מהמקלט
עצמו, הוא לא היה חושב בעצמו לשאול איך מסופק לו חשמל, אם אין
אף אחד שיספק אותו. הרגלים הם הרגלים, ולא משנה מה ההגיון
אומר, מבחינתו תמיד היה ויהיה חשמל. הוא סגר את הדלת מאחוריו
וניגש לספה שהייתה מול הטלוויזיה. כמובן, ששידורים לא היו, כי
לא היה מי שישדר, אבל הייתה לו ספריה שלמה של קלטות שהוא היה
יכול לבחור מהן. לפני הסוף, פרט לקלטות שהיו לו גם ככה, תחנות
טלוויזיה פשוט נתנו לו את שלהם, כי ידעו שלא היה להם מה לעשות
איתן יותר. אבל לא היה לו חשק לראות טלוויזיה. כל הדרך הוא חשב
עליה. על כמה הוא התגעגע אליה, למרות שלפעמים היא עצבנה אותו.


אחרי שהוא התקבל, הם הפגישו אותם. הם הסבירו להם בכל מני
דרכים מעצבנות שהיא לא הבינה, והוא, בתור אדם שלמד כימיה
ופיסיקה, הבין רק מעט, למה ניתן היה לייצר רק שני נוגדנים
למחלה. רק שניים. זה הכל. ואז הם אמרו להם, שכדאי שילמדו לחיות
ביחד, ולהסתדר טוב.

והם הסתדרו טוב. אפילו יותר טוב ממה שחבורת המדענים ציפתה. וזה
היה נפלא, כי יחסי עבודה טובים יחד עם יחסים אישיים טובים זה
דבר חשוב מאד. דמעה קטנה עלתה בעינו השמאלית. באמת שהם הסתדרו
טוב ביחד. היא היית מצחיקה אותו עם הדאגה שלה, והוא היה מצחיק
אותה עם האדישות שלו, וביחד הם היו צוחקים מהכל.
הוא גילה לאחרונה, שהוא ממש מתגעגע אליה. הוא ניגב עוד דמעה
מעינו ומשך באפו.
הוא תהה לעצמו אם הוא התקרר, ואז חשב על מה שהיא הייתה עושה לו
אם הוא היה מתקרר. "אולי תעזוב את זה" הוא ניסה לשכנע את
עצמו. "אף אחד לא היה יכול לצפות. לא אתה ולא הם. רק שהם לא
היו פה בשביל לראות את זה קורה."

הם עשו להם מבחנים. הוא חשב לעצמו שכנראה כל העניין הזה הוא
יותר רציני ממה שהוא חשב, אחרי הכל. הם לא עשו סתם מבחנים, אלא
דברים ממש רציניים. בהחלה בדיקות רפואיות, בדיקות די. אן. איי.
ודברים כאלו. אחרי זה הם הושיבו אותו בחדר עם איזה פסיכולוג לא
ברור שישב ודיבר איתו שעתיים. מבחנים פסיכולוגיים זה תמיד סימן
לדברים רציניים. אבל הוא עבר. הוא עבר בהצלחה, והוא הניח שכל
מי שיעבוד איתו לבטח גם עבר את המבחנים האלו בהצלחה.

"אבל המבחנים לא יכול לחזות הכל, נכון?" הוא שאל את החדר. סך
הכל, גם הוא, שהכיר אותה די טוב לא הצליח לחזות את מה שקרה.
הוא לא האשים את עצמו, למרות שזה מה שהיא עשתה. הוא לא האשים
את עצמו בעיקר כי זאת לא הייתה אשמתו.
היא זאת שהתחילה להשתגע.

היא קודם התפרצה בצחוק מעורר אימה, והיה לה מבט של טירוף
בעיניים. היא התחילה לזרוק דברים מהמטבח. היא התחילה להפיל
דברים מהארונות. הוא ישב שם והסתכל עליה ולא הבין מה קרה לה.
"נכון" הוא חשב אז, "המצב הזה השפיע עליה יותר ממה שחשבנו שהוא
ישפיע עליה, אבל סך הכל היא התמודדה בסדר. זה לא קל להיות אחד
משני האנשים האחרונים על כדור הארץ". הוא לא אמר את זה אז, אבל
היא לא התמודדה בסדר. בשבועות האחרונים היא נעשתה לחוצה יותר.
היא לא אמרה את זה, אבל הוא הרגיש שהיא התחרטה. הוא הרגיש שכל
העניין הזה לא מתאים לה עכשיו, אבל פשוט לא היה לאן לברוח.

כשהמחלה התחילה וההתפרצות התגברה, הם עברו תדרוך אחרון וכואב
עם הצוות של הפרוייקט. "תראו" הם אמרו להם "בטוח שישנם עוד
אנשים בעולם שמחוסנים טבעית למחלה, וישרדו גם כן, אבל אנחנו לא
יודעים איפה הם, ואנחנו לא יודעים אם יש להם מחלות גנטיות או
דברים כאלו. אתם יודעים את התפקיד שלכם. אתם יודעים למה
נבחרתם, ואין מטרה נעלה יותר".
אבל בשלב מסוים, היא הפסיקה להאמין במטרה נעלה יותר, והתחילה
לאבד סבלנות.
"בוא נגמור עם זה" היא אמרה לו. "בוא נעשה את זה וזהו!" היא
צעקה. "למה אנחנו מחכים?!" הוא לא אהב את הרעיון. הוא ממש לא
אהב את הרעיון. הוא חשב שצריך לתת לזה זמן, לתת לזה לקרות
בטבעיות. המדענים אמרו להם שכדאי להם 'להתאקלם' קודם. לגבש
תכנית פעולה, כי אי אפשר לחזות את הכל. אבל אותה לא עניין כלום
בשלב מסוים. זה לא אשמתי הוא חשב לעצמו היא זאת שהשתגעה ולא
נתנה לי את הזמן שלי.
והיא לא סתם השתגעה. היא ממש השתגעה. לא היה אצלה שום כעס, לא
הייתה אצלה שום מחאה, רק שיגעון. ואחרי שהיא סיימה לזרוק עליו
חצי מהכלים במטבח, היא פתחה את המחסן שלהם, עם כל הציוד לשעת
חירום, הוציאה רובה ציד, ויצאה החוצה מהמקלט בריצה. הוא לא ידע
מה לעשות בהתחלה. הוא היה המום למשך חמש או שש דקות, אבל אז
התעשת, ורץ אחריה. היה איזה מקום שהיא אהבה לשבת בו, בפארק,
ליד האגם. הוא רץ לפארק הכי מהר שהוא יכל, אבל באמצע הדרך הוא
שמע קול גדול. מרוחק טיפה, אבל כיוון שלא היו רעשים אחרים, הוא
הדהד למרחקים רבים.
כשהוא הגיע לאגם, הוא ראה את הגופה שלה צפה במימיו, רובה הציד
מוחזק ביד אחת שלה, והפרצוף שלה צף במרחק מה מהצוואר. הוא נפל
על ברכיו, וצרח לשמיים כמו שהוא לא צרח אף פעם, צעקה שאף בן
אנוש אף פעם לא צעק מהיום הראשון של הקיום, וצעקה שלבטח אף בן
אנוש לא יצעק יותר אף פעם, ואולי הדבר שהיה גרוע ביותר, היה
שאף בן אנוש לא שמע אותה נזעקת. אף אחד פרט לו. ועדיין, הוא
בהה בראש שלה, מנותק מהגוף, וגם ככה, צף ללא מטרה, על פניה
המתות והמעוותות ומוכתמות הדם, הוא עדיין הצליח להבחין באותו
גיחוך של טירוף שהיה לה כשהיא רצה החוצה מהמקלט שלהם.

הוא גילה שהוא בוכה. דמעות זלגו מעיניו בקצב מהיר, והוא בקושי
הצליח לנגב את כולן.
הוא התגעגע אליה כל כך. הוא ידע, הוא ידע שבלעדיה אין שום מטרה
לחייו. כי כל מה שהם היו אמורים לעשות, כל מה שהיה אמור לקרות,
כל המטרה של התוכנית הגדולה, כללה את שניהם ביחד. ולא רק
שעכשיו הכל אבוד, אלא שהיא לא השאירה לו שום דרך החוצה. הוא
הביט לימינו, שם, ליד ארון מעץ, היה מונח רובה הציד, שמאז אותו
יום הוא לא הצליח להפעיל אותו. כמובן שסכיני גילוח לא היו לו,
כי הוא השתמש במכונה, ואפילו חבל, בשביל לתלות את עצמו לא היה.
הוא חשב פעם על לקפוץ ממקום גבוה, אבל הוא ידע שהמקומות
הגבוהים ביותר שהיו במקום שהוא היה יכול להגיע אליהם היו בגובה
של שלוש קומות. "זה לא יהרוג אותי" הוא חשב. "זה יפצע אותי
אנושות ואני אשאר פצוע במשך ימים ואדמם למוות. מוות ארוך
ואיטי. זה מה שהיא השאירה לי." אפילו האגם לא היה עמוק מספיק
בשביל לטבוע בתוכו.
עוד דמעה זלגה מעיניו.
"נכון שזה מתאים?" הוא אמר. "תמיד ידעתי בתוכי, שגורל המין
האנושי יסתיים בגלל שטות דבילית." והוא צדק, כי סך הכל זאת
הייתה שטות דבילית. שטות גמורה. וזאת לא הייתה אשמתו, הוא בכלל
לא יכל לעשות משהו בנידון. כל הלחץ שהיא הפעילה עליו, למהר, כל
הרעיון שגורל האנושות תלוי בו, כל אלו היו דברים מאד מעיקים.
והיא כל כך לחצה עליו. היא כל כך רצתה כבר לעשות את זה וזהו.
אבל זה קורה לפעמים. זה לא קרה לו אף פעם, אבל הוא תמיד הניח
שזה יכול לקרות. והוא בכלל לא הבין למה היא התחילה לצרוח
ולהשתגע. הוא היה מזועזע. תמיד אפשר לנסות שוב, זה לא כאילו
שזהו, נגמר ושאין יותר סיכוי. מה לעשות, אחרי הכל, הוא רק היה
גבר, ולפעמים דברים כאלו קורים.
"הכל הלך על שטות" הוא אמר בקול רם לחדר, והחל לצחוק.

היא דחפה אותו על המיטה, והתנפלה עליו. היא לא היית עצמה בזמן
האחרון, הוא לא הכיר אותה ככה, והאמת, זה הפחיד אותו יותר משזה
עשה משהו אחר. היא קרעה מעליו את החולצה באלימות, ואז פתחה את
מכנסיו. המבט שהיה לה בפנים לא היה של תאווה, ולא של אהבה. אלא
מבט של שנאה תהומית. שנאה שמקורה היה בידיעה שבפעולה הזאת,
ובתוצאות שלה, תלויה המשכיות המין האנושי. וגם הוא ידע את זה..
היא הורידה את מכנסיו במהירות, צועקת עליו על כך שהוא לא עוזר
לה, ואז הורידה את תחתוניו, והחלה לגעת בו. הוא חשב שהוא הכיר
אותה טוב, ויחד עם זאת הוא פחד ממנה. והוא היה לחוץ. והוא היה
מפוחד. ובכלל, הוא חשב שזה עוד לא הזמן.
ולא משנה כמה היא ניסתה, ולא משנה מה היא עשתה, זה לא עזר. זה
בחיים לא קרה לו בעבר. והיה לה כזה מבט מטורף בעיניים. והוא
הרגיש כל כך אשם, למרות שזאת לו הייתה אשמתו. זה קורה לפעמים.
והיא קמה מהמיטה והחלה לצרוח. הוא קם בפחד ולבש במהירות את
תחתוניו ומכנסיו. וניסה להסביר לה שלפעמים זה קורה, ושלא צריך
להתעצבן. אבל היא לא הקשיבה לו. מבחינתה מה שקרה עכשיו סימן את
הסוף.


מה לעשות, שפשוט לא עמד לו.