בוקר התאריך הוא ה 1.1 ואני קמה הולכת לעבודה והתחלתי את דרכי
אל תחנת האוטובוס שם עמדה אישה.
העפתי מבטי עליה היא ריקה אין בה כלום המשכתי ללכת, אבל
העיניים שלה היו עגולות כאלו מבריקות כאלו. לא הפסקתי לחשוב
עליהן כל היום...
למחרת היא שוב עוברת מולי התבוננתי בה והיא מלאה. לא זזה, כבד
לה, אך לא אמרתי כלום, וחשבתי עליה כל היום...
למחרת היא שוב שם, ישבתי לידה היא מלאה וכבד לה והיא כל כך
עייפה אבל בכל זאת לא אמרתי לה כלום, וכל היום אני חושבת רוצה
לדבר איתה, לעזור לה, אבל...
למחרת נתקלתי בה ואמרתי סליחה. רציתי לפתוח שיחה. היא המשיכה
ללכת כאילו המכה כלל לא הורגשה ותהיתי. למחרת דרכתי עליה והיא
איננה מנידה שריר בגופה והיא לבנה כל כך ואני אומרת סליחה
ועדיין כלום...
"היי... את את פה!!! כרגע דרכתי עלייך ואני מתנצלת," אמרתי.
"לא את לא," היא ענתה "את דרכת בכוונה. כדי לומר שלום דרושה רק
שניה אחת ולא חמישה ימים."
בושה הציפה אותי והלכתי.
למחרת ראיתי אותה היא ישבה ולידה מקום פנוי ומסביב עומדים
אנשים.
מדוע? הגעתי היא בקשה שאשב והסבירה לי...
מה היא הסבירה לי אינני יודעת, אני רק בהיתי בה כמו שהיא בהתה
באוויר.
נגעתי בידה וחמה כל כך היא הייתה והשניה קרה כקרח.
שאלתי אותה מה יש לה ומדוע עיניה כה עצובות והיא ענתה שכלום לא
קרה הכל כמו שאמור להיות.
שקר! ידעתי שהיא משקרת!!!
אבל היא שאלה אותי מה כבד לי.
"הלב," אמרתי לה "הוא כבד רציתי לעזור לך, לדבר איתך הקסמת
אותי."
היא הנידה לשלילה.
"לא אני הקסמתי אותך,"
"כן את כן."
"לא," היא ענתה. "את תגלי בבוא היום..."
מדוע כבד ליבך, שאלה.
"כבד, הוא מבולבל הרגש יחד עם הכאב והשנאה לאט לאט הורגים
אותי."
לא, היא הסבירה שוב.
"את הורגת את עצמך כי את חושבת שזה נכון."
"אינני חפצה במותי ולכן לא אני הורגת את עצמי." אמרתי.
"כן את כן."
"עובדה ביום הראשון הסתכלת עליי וראית אותי ריקה לגמריי, ביום
השני ראית אותי באור שונה פתאום, מה גרם לשינוי?! אני אותה אחת
ובכל יום את חושבת שאני משהו אחר. מה שאת רואה עליי נשקף אלייך
את פשוט לא מבינה את זה. ניסיונות הדיבור שלך איתי הוא ניסיון
הדיבור שלך עם עצמך." ענתה לי.

מעורערת הייתי כשקמתי והתחלתי ללכת היא עלתה על האוטובוס שלה
והתרוקנה התחנה.
למחרת הגעתי ואף הקדמתי רציתי לשוחח עימה שוב. היא לא הייתה.
כך במשך שבוע היטבתי להגיע והיא איננה...
ביום ראשון אמרתי לעצמי זהו אם היום היא לא פה אני לא מגיעה
לכאן יותר.
הגעתי והבטתי אל החולות שליד התחנה והרוח הזיזה את החול כך
שממש יכלתי לקרוא "הינה הדרך מדוע את מפחדת לצעוד בה?!"
צעקתי נחרדתי כולי. שאלתי אם מישהו רואה את הכתוב, הרי התחנה
הייתה הומה אנשים, אך לפתע כולם נחרדו ממני ונעלמו. עברו עליי
שבועיים ממש מוזרים.

והינה אני קמה בבוקר ואני מביטה בשעוני למרות העייפות הכבדה
שכאילו רק התעצמה
בלילה ואני רואה שהתאריך הוא ה2.1, והלכתי לתחנה ועמדה שם אותה
אישה קורצת לי, היא יודעת? ומה היא יודעת? חלמתי. אבל איך?
התאריך... מה קורה פה???
ואני מביטה עליה והיא מצביעה על החול. החול שבו היה כתוב...
ואני מביטה בתאריך שבשעוני ושוב מביטה עליה, אך היא כבר לא שם
והתחנה הומה באנשים מכל הסוגים... רק לא מהסוג שלה...