הוא הביט בה. היא בכלל לא ידעה שהוא סוקר אותה מכף רגל ועד
ראש, רק עד שהחברה שלה אמרה לה למחרת שהוא התבונן בה כשהיא
נכנסה לחדר.
כבר שלושה חודשים שהם לא מדברים. שלושה חודשים ארוכים
ומייגעים. שלושה חודשים ריקים, אחרי חצי שנה של קשר. קשר שבו
הם היו מתראים לפחות ארבע פעמים בשבוע ושבו הם היו מדברים
בטלפון כל יום.
היא אהבה אותו. מאוד. לא בתור בחור, בתור בן אדם.
היא לא רצתה להגיע באותו יום למסיבה הזאת. אבל החברה שלה הייתה
מתאכזבת. מסיבת גיוס - נו, מה לעשות. אז היא הלכה. ולמרות שלא
הצליחה לישון כל הלילה הקודם, היא נכנסה כמו גדולה לסלון הקטן
בבית של הבחורה, שעוד יומיים כבר תהיה על מדים.
הם היו 15 בחדר חוץ ממנה. היא נכנסה. אפילו לא הצליחה להסתכל
עליו. העדיפה לנסות לשכוח שהוא שם. העדיפה לנסות לשכוח את כל
מה שקרה. אבל במטרים המועטים האלה שהיא עשתה מפתח הבית ועד
לסוף הסלון, כשהיא חולפת על פניו בדרך, הסרט הזה על הזמן שהם
בילו ביחד ועל הפרידה רץ במוחה ללא הרף. והם לא החליפו, לא
מילה ולא מבט. היא השתדלה שלא להסתכל עליו, והצליחה. ניסתה
להעביר את הזמן עם חברים, לצחוק, לחייך... רק אחרי חצי שעה,
כשכולם דיברו אחד עם השני ואכלו, היא הרשתה לעצמה להסתכל עליו.
בחנה אותו. הוא הסתפר. העיניים שלו כבויות. הוא כבר לא אותו
הדבר. הוא השתנה. אין לו כמעט אף אחד בחיים שלו. מה קרה? איך
המצב הגיע לידי כך שהם באותו חדר, חמישה מטרים אחד מהשני והם
אפילו לא יכולים להגיד "היי" אחד לשני?
עברה שעה. חברה שלה כבר כמעט נרדמה. התעקשה שהן יקומו וילכו,
אחרת היא תירדם על ההגה. היא קמה. אמרה שלום, חיבקה את חברתה
החיילת לעתיד. הסתכלה עליו בפעם האחרונה. נשמה עמוק, ועם
הנשימה הזאת היא נשמה גם אותו, את המראה שלו, את המבט שלו.
חייכה לכולם... והלכה.