יום עובר, יום עובר והרגע הגיע.
כבר מאוחר, כוכבים מעלינו, לילה.
אני עייפה, לא יצא לי לישון הרבה. אבל לא אכפת לי. העיקר שאני
עוד מעט רואה אותו.
עברה שעה. טוב, הוא בטח יגיע אחרון. ממשיכים לחכות.
חצי שעה ועוד חצי שעה, כבר מתחיל להמאס. לידי עוד כמה אנשים
שהגיעו לאותה מטרה.
אנחנו מוקפים באלפי אחרים שעומדים וצורחים וקופצים. אבל אנחנו
מחכים.
בשלב מסויים מצאנו את עצמנו יושבים במין גוש קטן משחקים עם
החול. כאילו אין כלום מסביב ואנחנו בבועה.
והרעש ממשיך, והצרחות לא נפסקות. אנחנו כבר אדישים.
עוד מעט הוא יגיע, הנה כבר רואים את ההכנות. הכל נכבה.
הצרחות נפסקו. עכשיו תורו.
נעמדנו. התחלנו להתרגש קצת, יש את האווירה הזאת שגורמת לנו
לחייך.
החלטתי להתקדם. זה לא מספיק קרוב. אני מפלסת את דרכי בין
המיליוני אנשים שעמדו וצרחו מקודם.
נעצרתי. אי אפשר להמשיך יותר. עוד מעט לא יהיה מקום לנשום,
אבל העיקר שאני לא אפסיד את זה! אני לא אפסיד את זה בחיים!
פתאום נשמעו כמה צלילים.
כבר זיהיתי.
הוא הגיע. לבוש בחליפה שחורה-אדומה. עם השיער המדהים שלו.
חיוך עלה לי לפנים במשפט הראשון שיצא לו מהפה "בואי אליי, תהי
בעדי, את אף פעם לא אהבת אותי"...



לפי הסדר:
-יום עובר
-עונות
-מטוסים
-הרואין

ניצנים 2004.