רגעי הערכה. האנשים שאני מכנה אותם חברים, מופלאים הם, עד
לגבול הדמיון. ואני, פשוט ככל הבא והולך, מרשה לעצמי לשרוץ
בסביבתם. האין אלים אמורים להסתגר במקדשיהם, ולשוחח אחד עם
השני בלבד? האנשים שנראים הכי פשוטים בחייהם, אלה שהבורים
רואים ובהבעת זלזול מתנשא על פניהם "אלה מוזרים! תראה אותו
בכלל, הוא לא יודע שהאופנה זה לא כמו לפני שנתיים?! כאילו
דה!", הם בעצם יקומים שלמים של יכולות, מחשבות ודברים שאני
מפחד לגעת בהם. מפאת הכבוד, כמו שלא אמורים להגיד את שם האל.
פעם הכל היה בסדר, ועכשיו האל איבד את כבודו בקרב רוב החברה.
כך גם קורה לאנשים חשובים, אשר מואשמים תמיד אחרי מותם בדברים
הנוראיים ביותר. חילול.
אך הנער, אשר לפני שהספקתי להכיר הפך לגבר וחייל, אותו איש עם
שיער אדמוני או מבהיר לפי מצב הרוח, הוא אינו אלא... דבר שאין
הגדרה לו. המילים הבנאליות הן "מדהים", "מופלא", "נהדר",
"מוכשר" וכו', אך מילים אלא הן אלא עלבון לתבונתו ולשלי. לא,
אינני מוריד עצמי עד כדי זלזול בתבונתי, אך רק נמצא בין האנשים
הרגילים, אלה שלעולם לא יכבשו עולמות שלמים ויחיו בהם הרפתקאות
שסרטים אמריקאים לא יוכלו לתאר ויחזרו לאמצע שיעור או ארוחה
תוך ידיעה שמה שקרה הרגע, באמת היה.
והנערה, צלקות בלבה ועורה כבר משומש, לחייה אדומות כשל כיפה
אדומה, אותה אלת הצחקוק שאל תובנתה לא אצליח לפרוץ, זו המביעה
עצמה בדיוק רב מבלי להסביר מה היא אומרת,  היא אינה אך סובלת.


כל האלים סובלים. בהיותם תקועים בגופי אדם, מבלי לדעת שהם אינם
כאלה, הם נאבקים בין מציאות למציאות, כמו מחפשים אחר זהותם.
רוב האנשים מן הסוג הזה בדרך כלל גומרים ביאוש. אך בהערצתי את
אלה המרשים לי לקרוא להם קרובים, אני שם לעצמי מטרה לשמור
עליהם מפני עצמם. הם, אשר מתקשרים בלי מילים, אשר ליבם בוער
בכל רגע מרוב רגשות שונים, חברי. תודה.