אני רובי ד. גרין, נער רגיל, בן 16 ממורמר שעדיין לומד בתיכון
ובמצב גופני טוב מידי, "פרופיל 97". 'כשהרשו' לנו לבקר את טום,
היינו באים לאזור מפגש המשפחות ומביאים איתנו אוכל ודברים שהוא
שכח בבית. טום היה מספר מה עבר עליו השבוע וכמה תורנויות במטבח
היו לו, מתברר שתורנויות במטבח זה אחד הדברים המשעשעים ביותר
שקורים בצבא. הוא נהנה לספר על חוויות השבוע האחרון ולחסל את
כמויות המזון שאימא סחבה. תמיד תהיתי איך היא הצליחה להכניס
שלושה רבעים מתכולת המקרר לתוך הצידנית הקטנה הזאת.
שבוע לאחר הביקור האחרון, קיבלנו מכתב מהצבא. אימא, כמו תמיד,
נכנסה לפאניקה כל פעם שראתה שיש חותמת של הצבא על המעטפה. אבל
התברר שטום מונה לתפקיד פיקודי כלשהו. בתוכה היה מכתב שמסביר
בכתב מרוגש וזורם שעתה הוא רשמית מפקד. כולם ידעו שיש לו כל
תכונה של מנהיג.

תמיד חשבתי שכל הגנים הטובים והיפים הועברו לטום ואני נשארתי
עם השאריות הפתטיות. בתקופת התיכון הוא היה המצטיין של השכבה,
יו"ר מועצת תלמידים, עורך עיתון בית הספר, 1.86, שחקן כדורסל,
כמעט כל בת רדפה אחרי העיניים הכחולות שלו (אם לא כל בת)
ואפילו כשהלך לצבא התקבל לבסיס הכי טוב בגלל נתוניו המרשימים.
אני, לעומת זאת, 1.69 (וחצי) של זבל חסר תועלת, בכיתה י"א עם
ציונים שיביכו בלונדינית ממוצעת. חסר חוש הומור, חסר שמיעה
מוזיקלית (גם ידוע כ"זייפנות קשה"), חסר כשרון כלשהו פרט
לשבירת שיאים בבהייה מתמשכת בתקרה וחוסר חברים (שלא לדבר על
קשר עין עם בנות המין השני). הכל השתנה מאז שראיתי אותה.
התאהבתי, זה די קל להבין.

נכנסתי לספרייה בהפסקה כמו תמיד, לבדוק מה יש לקאפקא ולדיקנס
לומר היום. מצאתי לי מקום שקט לשבת בו ואז היא נכנסה. שיער
שטני, בערך 1.70 עם תיק ענק על הגב שלה, מנסה להכניס אותו לתא,
להוציא מחברת, ספר סגול וקלמר ג'ינס ולשמור על המפתח של התא,
שלא ייפול לה. היא בחרה שולחן מבודד וישבה שם, מכווצת את שפתיה
במאמץ ומנסה לפתור אי שוויונים אלגבריים. כשהיא הרימה את עיניה
וראתה אותי נועץ בה מבטים ומעביר דפים בספר מבלי להביט בהם
כשעיני נעוצות בה, היא נבהלה אך חזרה לכתוב. היה בה משהו
מיוחד. לקחתי את הספר שלי והתחלתי ללכת לכיוונה, היא שמעה את
הצעדים הקרבים אבל לא נראתה כאילו זה מטריד אותה.
שאלתי אותה "המקום הזה תפוס?" והצבעתי על המושב לידה. היא
הנידה בראשה והתיישבתי. היא נראתה אפילו יותר חמודה מקרוב,
עיני דבש מתרוצצות מדף הפוליו לתשובות שבספר. חזרתי לספר שלי.
היום זה היה אוליבר טוויסט. לעיתים קרובות התפלאתי איזה ספרים
ילדותיים יש בספרייה, אבל קלאסיקה זו קלאסיקה. היא ראתה את
הספר וחייכה.
"קראת אותו?" שאלתי אותה ונופפתי בספר, מחזיק באצבע את העמוד
שבו הייתי.
"כן, כמה פעמים", היא ענתה. "זה ספר יפה".

ניסיתי להמשיך את השיחה, "אז מטאליקה, מה? ראיתי את הסיכה על
התיק שלך", מיהרתי לשנות נושא.
"כן מטאליקה... מה איתם?" היא ענתה.
"הם טובים", אמרתי.
"כן, אני יודעת", היא ענתה.
"אז, את מסתבכת פה?" שאלתי אותה והצבעתי לכיוון אחד האי
שוויונים.
היא חייכה חיוך נאיבי.
"כן, לא ממש הולך לי איתם".
"טוב, הייתי רוצה לומר לך שזה נהיה יותר קל, אבל אז זה יהיה
שקר", אמרתי.
"אגב, איך אמרת שקוראים לך?"
"לא אמרתי, אבל זה ליז קלבר, ואתה"?
"רובי ד. גרין, י"א4 -  כיתה עיונית, לשירותך" אמרתי וקמתי
לקוד קידה.
"אני מ-י'", היא אמרה כמעט בלחש, קצת מבוישת. חבל, היה לה קול
יפה. בדיוק התכוונתי לשאול איזו יוד היא, כי היו בערך 14 כיתות
בשכבה, כשמישהו הפיל משהו ונשמע "טראח" רציני. הסתכלתי לשם
וכשהסתובבתי חזרה להגיד לה שנראה לי שהמדף נשבר, היא לא הייתה
שם. היא בדיוק לקחה את התיק שלה מהתא ויצאה מהספרייה.

"ליז, חכי!" קראתי לכיוונה בעודי נאבק עם המנעול.
"נו?! תיפתח כבר, מנייאק!" צעקתי על המנעול והספרנית שלחה לי
מבט של זלזול ועשתה לי "ששש...".
עד שפתחתי את התא והוצאתי את התיק היא כבר נעלמה והייתי צריך
להיכנס לשיעור הבא.
"אני אחפש אותה אחר כך", הרגעתי את עצמי.
אומנם לעבור כיתה כיתה באמצע שיעור ולהציץ פנימה זה משפיל
מידי, אפילו בשבילי. זה גם ידוע שאף אחד לא בכיתה בהפסקות.
"בספריה..." חשבתי.

באותו יום היה אמור להיות טקס לכבוד השנה החדשה.
"אני אוכל להבריז ולחפש אותה אז", הגעתי למסקנה שניחמה אותי.
למרבה המזל היה תמיד ניתן להסתמך על המורה הסנילית בגיאוגרפיה,
שתקריא את השמות ולאחר חמש דקות לא תשים לב שכמה תלמידים יצאו
מהכיתה להברזה חביבה כשתסתובב חזרה מהלוח, אם תסתובב.
נפרדתי מהמבריזים האחרים והלכתי לכיוון הרחבה הגדולה של המגרש.
שם ישבו בשעמום אלפי "יו"דניקים נודניקים" (יצירתיות בעיוות
השפה העברית היא דבר שמאוד קרוב ללבי) אבל אחרי משהו כמו 100
סריקות לא הצלחתי לאתר אותה או את התיק האדום שלה.
מבואס, נכנסתי לספריה ושם היא יושבת בנחת ליד עמדת האינטרנט,
בודקת דואר אלקטרוני.
"היי ליז", חייכתי.
היא הסתכלה לכיווני ואמרה "היי רובי". אהבתי איך שהיא אומרת את
השם שלי.
"את לא אמורה להיות למטה בטקס?"
"אמורה", היא אמרה.
"אז למ..." התחלתי לומר כשהיא קטעה אותי.
"מה שהם לא יודעים, לא יפגע בהם. ואם אני לא טועה, המורה
לגיאוגרפיה נמצאת בכיתה שלכם. במקרה יצא לי לדבר אתה היום והיא
אמרה לי שיש לה שיעור אתכם", היא אמרה בטון של ניצחון.
"זה נכון", אמרתי בכניעה. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי קצת מבויש
שהברזתי. הייתה לה השפעה כזו עליי.
"הברזה משיעור זה לא טוב", היא צקצקה.
"חוץ מזה אני צריכה ללכת, עוד כמה דקות חברה שלי מתחילה לשיר.
עד מחר..." ליז נפרדה לשלום, לקחה את התיק שלה והלכה לכיוון
היציאה.
ואני, נופפתי כמו מפגר, רואה אותה נעלמת מהספרייה, שוב.
הסתובבתי לכיוון הספר בעל הכריכה המכוערת במדף הרביעי שתכננתי
לבדוק השבוע ואז נזכרתי שלא שאלתי באיזו יו"ד היא. רצתי החוצה,
הכי מהר שאני יכול, אבל ליז כבר הספיקה להיעלם במסדרון.

"איך היא נעלמת לי כל כך מהר?" המשכתי לרוץ. היא אמרה משהו על
זה שחברה שלה הולכת לשיר בטקס. ירדתי לרחבה שוב. התיישבתי על
הגג של בניין האחות עם התצפית הכי טובה על הרחבה, סורק בפעם
המי יודע כמה את המקום. אחרי כמה דקות התייאשתי והחלטתי שאם
אני כבר כאן, אני אראה את הטקס. מישהי עלתה לבמה ובדקה אם
המיקרופונים עובדים.
אחרי כמה שניות זו ירדה לקרוא לנער אחד והוא חיבר את גיטרות
למגבר, גם הוא בדק אם המיקרופונים תקינים. כמה יו"דניקים עלו
לבמה, ביניהם גם הנערה שעמדה מקודם. אחריהם ארבעה נערים איישו
את עמדת התופים, גיטרת הבס, אורגן וגיטרה חשמלית. אחת מהם
הניפה את השיער שלה אחורה ועשתה קוקו גבוה. זיהיתי אותה. זו
הייתה היא, ליז. היא עמדה לנגן בגיטרת הבס. אחרי כמה שניות
המוזיקה החלה והשיר היה פשוט מקסים. אחרי השיר היא ירדה מהבמה,
לקחה את התיק שלה ונעלמה לבניין א'.
"וואו", אמרתי לעצמי.

ביום למחרת תפסתי אותה אומרת "בוקר טוב" לשומר.
"מדהים!" הכרזתי.
"מה?" היא שאלה, אפשר היה לחשוב שהיא לא יודעת.
"הטקס", רמזתי לה.
"אה, אתמול?" היא אמרה כבדרך אגב.
"כן, זה היה מדהים!" צעקתי.
"תודה", היא חייכה בביישנות.

נראה לי שעברו כמה דקות.
"אם לא איכפת לך יש לי שיעור עוד שתי דקות והמורה שלי, אישה
משונה, רוצה שאני אהיה נוכחת בכיתה בזמן השיעור כדי שהיא תוכל
ללמד אותי. מאיפה הם מוצאים את הרעיונות המשונים שלהם?" היא
גלגלה את עיניה וחייכה בסרקסטיות.
"טוב אני הולכת, ביי".
מודע לעובדה שיש צלצול עוד שתי דקות גם בלי התזכורת של ליז
המשכתי לחייך ולחסום לה את הדרך מבלי לשים לב.
"עוד קטע מטופש שלי, אני לא יכולה לקפוץ מעל אדם כדי להגיע
לשיעור שלי וזה יקל עליי מאוד אם תזוז קצת לצד", היא אמרה
בשנינות המקסימה שלה. זו הייתה אחת הסיבות שהייתי כל כך מעופף
לידה.
"אה נכון", חייכתי בבושה וזזתי הצידה.
"ביי", אמרתי לה.
"ביי". "שוב היא נעלמת לי", חשבתי לעצמי.
"תהיי היום בספרייה?" צעקתי לכיוונה.
"אולי", היא ענתה.
יצאתי מבניין א' והלכתי לכיוון בניין ב' שם אני למדתי, חוצה את
המוני התלמידים ומגיע בבטחה לכיתת האם שלי. זה תקף אותי שוב.
"אני לא מאמין", התחלתי לצעוק.
"אני לא מאמין ששוב שכחתי לשאול אותה באיזו כיתה היא".
"המורה לגיאוגרפיה!" אמרתי בניצחון. "אחרי השיעור אני אלך
למורה לגיאוגרפיה ואני אשאל אותה מי דיברה איתה אתמול לפני
השיעור איתנו", תיכננתי את האסטרטגיה שלי.
"הבעיה היחידה שהיא סנילית..." חשבתי לעומק. "זה לא שיש לי
ברירה אחרת, אני מניח".

"שיפרה?" קראתי לה.
"כן?" היא ענתה בקול של מורה. מה שמסביר כמה דברים, כי היא
באמת הייתה מורה.
"אני מחפש מישהי שדיברה אתך אתמול לפני השיעור שלנו".
"איזו כיתה?" היא שאלה.
"יו"ד" עניתי.
"מאוד נחמד, איזו יו"ד?" היא שאלה.
"זה מה שאני רוצה לדעת", אמרתי לה.
"קוראים לה ליז קלבר. שיער שטני, בערך בגובה שלי, תיק ענק?"
זרקתי לה פרטים.
"לא יודעת, מי אתה שוב?" שאלה, בעודה מוכיחה את הסניליות
המפורסמת שלה.
"רובי גרין" אמרתי, נזכר עם מי יש לי עסק.
"י"א 4", ממשיך, אחרי שראיתי את המבט המבולבל על פניה.
"טוב רובי, אני לא זוכרת שדיברתי עם מישהי שנכנסת תחת התיאור
הזה", אמרה ועזבה.
"למה ציפיתי?" שאלתי בקול. אז עוד לא היה לי מושג. זה חבט בי,
אני יכול לפרוץ למזכירות ולגלות עליה באיזו כיתה היא! תכננתי
את הכל ולקראת סוף היום ניגשתי לביצוע.

"סוזי!" קראתי למזכירה.
"רחל קוראת לך, משהו לגביי קיצוץ במשכורות של ההנהלה", אמרתי
(עד כמה שזה עצוב, בני גרין תמיד היו שקרנים מעולים), וזה עבד
כמו קסם.
סוזי החלה להתרעם שהיא גם ככה אמורה לסיים פה דברים וללכת
למגדת העתידות שלה ועכשיו ללכת לשמוע מרחל ששוב מורידים לה
מהמשכורת? הו לא.
"אני יכול לסיים לתייק פה את המסמכים ולנעול", אמרתי בתמימות.

"תזכיר לי שמך, בחור צעיר?" היא אמרה בחשדנות.
"רובי ד. גרין" אמרתי לאט וברור.
"אהה", היא אמרה.
"יש קירבה לטום גרין?" היא שאלה אותי כמתוכנן.
"אח שלי", אמרתי וחייכתי חיוך של ניצחון.
"טוב אז אין בעיה, תמסור ד"ש לאחיך", היא אמרה, מסרה לי את
המפתחות והסבירה לי מה נותר לעשות, התחלתי לתייק כדי שהיא תראה
אותי ואז היא נפרדה ממני וברחה למגדת העתידות שלה. סוף סוף
השתלם להקשיב לכל הסיפורים של טום על המזכירות. עזבתי את התיק
האחרון על השולחן, שיהיה לי אליבי אם סוזי תחזור, ונכנסתי
למחשב. רישום תלמידים, נדרש שם קוד.
"אם תרצו אין זו עבודה", חייכתי, והקלדתי את הקוד. נכנסתי לשם
התלמיד, רשמתי "ליז קלבר". המחשב כתב לי כתגובה, "חלה שגיאה,
התלמיד לא קיים".
אולי "ליזי"? הקשתי אנטר וראיתי שוב את ההודעה על הקיום
המעורער של התלמיד.
"אליזבת קלבר", הקשתי אנטר בניצחון, נזכר שליז זה קיצור
לאליזבת. אומנם זה לא היה ניצחון.
"חלה שגיאה, התלמיד לא קיים".

"לא ויתרתי גם אז, אתה מבין. אבל כל מי ששאלתי, החל מהמחנכים
של שכבת יו"ד עד המנהלת עצמה..."
"ליז לא למדה כאן מעולם", "לא קיים רישום לתלמידה הזאת בכל
הארץ" הם אמרו.
"אני לא מאמין להם. שקרים".
"ומאיזה גיל אתה רואה את ליז, רוברט?" שאל הפסיכולוג, מניח
לרגע את הלוח שלו הכתיבה, עמוס בהערות על התנהגותו האובססיבית
של רובי כלפי ליז.
"לא משלמים לי מספיק", חשב לעצמו.