לזה שהכמתב הזה מיועד לו ואינו יראה אותו לעולם:

אני יושבת עכשיו במטוס בדרך לניו-יורק. לא ראיתי אותך כבר
שבועיים. עוד שבוע אני אשוב הביתה ואז ניפגש. השבוע הזה מרגיש
כנצח. לא דיברנו מאז שנסעתי והמחסור הזה בתקשורת בינינו מעציב
אותי. כל פעם שאני מדברת עם מישהו בארץ אני שואלת לשלומך. אני
מוצאת את עצמי חושבת עליך פעמים רבות במשך היום. תוהה מה אתה
עושה עכשיו ואם אתה חושב עלי גם.
ובכלל כבר כמה חודשים שהתמונה שלך לא יוצאת לי מהראש. ובלילות
אני שומעת את קולך בחלומותיי, לוחש לי מילים של אהבה. והיה זמן
שחשבתי שגם אתה, כמוני, דבוק במחלה הזאת שנקראת אהבה. אבל אתה
לא ענית לרמזים שלי, לא המשכת בצעדים שאני התחלתי. ועכשיו,
מחשבות טורדניות רודפות כל צעד ביומי - האם ייתכן כי טעיתי
כשחשבתי שראיתי ניצוץ בעיניך כשמבטינו נפגשו?
אני כל-כך מתגעגעת אליך. כשאני מסתכלת בתמונתך ליבי פועם
בחוזקה, ואני מתמלאת געגועים לחיוך שלך, לצחוק שלך. מתי כבר
תיתן לי את הרמזים שלהם אני מחכה כבר חודשים? מתי תגיד לי את
המילים שאני רוצה לשמוע, שעליהן אני חולמת כל לילה?
איני יכולה להמשיך כך. אני מקווה שבעוד שבוע, כשאני אחזור
הביתה ושוב נתראה, אולי אז אתה תרגיש כמוני.

                                         שי


הייתי כל כך תמימה כשכתבתי את המכתב הזה....אבל הייתי נותנת
כמעט הכל כדי לחזור לזמן הזה, כי אז לפחות עוד עדיין הייתה לי
תקווה שיש שם איפהשהו, מישהו שמתגעגע עליי. היום אני כבר חכמה
יותר, ואני יודעת שאין אף אחד...