היא רכנה מעלי ושאלה:
"אתה סומך עלי?"
האמת היא שלא כל-כך סמכתי עליה, אבל ידעתי טוב מאד מה אני אמור
לענות, וחוץ מזה להתחרט בשלב הזה כבר היה בלתי אפשרי.
"כן".
היא התחילה.
משיכה אחת, שתיים, לא נחתכתי.
היא ניגבה את הקצף שהצטבר על התער במגבת שהיתה מונחת לה על
הכתף.
האמת היא שהפנים הם החלק שפחות חששתי ממנו, מה שבאמת הדאיג
אותי היה הצוואר. איפה שכל העורקים והכל, אתם יודעים, ממש לא
התחשק לי שהיא תנקב לי איזה אבי-עורקים כזה בלי להרגיש.
היא משכה את הראש שלי לאחור והתחילה לגלח לי את הזיפים בצוואר.
עצמתי את העיניים ושקשקתי כמו משוגע.
טזזזזט, טזזזזט. ניגוב במגבת, ושוב - טזזזט.
ואז, הפנים מתעוותות בלי לדעת למה. שריטה, בדיוק מתחת לסנטר.
אני מצטערת, זה אף פעם לא קרה לי. זה בסדר, לא קרה כלום. חכה,
אני אביא לך אלכוהול. הנה, תחזיק פה. מואה, כואב? לא, לא
כל-כך. מצטערת, תן לי לראות? אוי מסכן.
קם מהכסא, מסתכל במראה.
טפטף לי דם על כל הצוואר, וקצת על החזה. אני שונא שזה קורה.
היא עומדת מאחורי, משוגעת לגמרי. זה לא רציני, אני אומר לה.
קורה כל הזמן. מלקקת לי את הדם מהצוואר, שופכת לי אפטר-שייב.
שורף. איך הייתי? - יש מקום לשיפור. טוב, אני צריכה להתאמן. שם
פלסטר עגול, היא מסרקת אותי. הילד אמר היום דדה, אולי זה אבא.
יגאל שילון מציג - הגמר הגדול. מחפש את המכשיר, מכין ראש.
יושבים מחובקים. איש נופל מהטרמפולינה, ילדה רוקדת ומתחלקת.
מלטפת לי את הבטן, הילד בוכה. קמה להרגיע אותו - העשן מפריע לו
אני אומרת לך. שיתרגל. מכין ראש. חוזרת - בוא, כבר מאוחר. רגע,
בואי נראה מי זכה. שרית חדד שרה, אנשים נופלים שלוש קומות.
סוגר את הטלוויזיה, ראש ולישון. עוד כואב לך? לא כואב כלום.
מתחת לשמיכה, צלצלו מהבנק. אני אלך אליהם מחר, אל תדאגי. מכוון
שעון, שבע וחצי.


נכתב בשנת 2001