"השארת צלקת קטנה על הסנטר
ולב שדופק לאט יותר
עכשיו כבר מאוחר

אין לי דרך, אין לך שביל
במעגל הכל מתחיל בכל מקום
ושם הוא גם נגמר..."

לכל אחד יש את הצלקת שלו, את הפצע שלו, את המקום הזה שברגע
שנוגעים בו זה כואב.
בהתחלה קשה להסתיר, כולם רואים שכואב, כולם רואים שפוגע.
אחר כך האנשים שקרובים לך עדיין רואים אותו או מרגישים אותו,
הם יודעים שבנקודה הזאת כואב לך ושם אתה מתקפל, אתה מאבד
שליטה, אתה בוכה.
היה לי פצע כזה, צלקת.
יותר נכון: חשבתי שהיה לי, גיליתי שהוא עוד קיים.
קוראים לו ניר, ובחיים שלי לא אהבתי מישהו כמו שאהבתי אותו.
לי הוא תמיד נראה מושלם, את כל מה שאמר או עשה קיבלתי בהבנה.
לא משנה מה ניסו להגיד לי או לגרום לי להבין, אני אטמתי
אזניים, חרקתי שיניים והמשכתי לאהוב את ניר, אהבה בלי גבולות,
אהבה חסרת מעצורים, אהבת נעורים.
וניר, איך הוא פגע בי...
בהתחלה פצע פתוח, מדמם אפילו, התגברתי, לאט לאט.
למזלי ניר גר רחוק ממני, לא ראיתי אותו שוב, גם לא שמעתי ממנו
מאז.
רחוק מהעין - רחוק מהלב.
השנים עברו, גדלתי, התבגרתי, השתנתי (קצת).
עברו שלוש שנים.
הכרתי אנשים חדשים, בחורים אחרים, היו אכזבות, ציפיות, חלומות,
תיסכולים, הזמן עבר... הפצע הפך לצלקת.
לא מתגאים בצלקת, להפך - מנסים להסתיר.
צלקת זה משהו שנושאים לכל החיים.
צלקת זה דבר כל כך חזק, שגם אחרי שלוש שנים כשראיתי את ניר
במקרה, התחלתי לרעוד וירדו לי דמעות.
לא רציתי ולא הייתי מסוגלת לדבר איתו.
תמיד רציתי לדעת אם ניר הבין לאיזה מצב הגעתי בגללו, כמה סבלתי
ממנו.
כשראיתי אותו באותו ערב, גם הוא התחמק ממני.
אני חושבת שניר הבין.
אני חושבת שהוא יודע כמה זה כואב, צלקת, ואיזו צלקת הוא השאיר
בי.
הלוואי וגם אני השארתי בו צלקת.
הלוואי ויכולתי לדעת מה עבר לניר בראש ברגע שהוא ראה אותי.
הלוואי והיה לי את האומץ לגשת אליו ולהגיד לו, ולשמוע את הקול
שלו שוב.
הלוואי שהוא לא היה משאיר בי כזאת צלקת.
כי צלקת זה משהו לכל החיים.