חלמתי אותך יותר מדי. זכרונך כלוא במוחי ובליבי. מדי יום את
איתי בכל אשר אלך, מסרבת לעזוב. כל טלפון מצלצל הוא שיחה ממך.
כל דמעה הנוזלת מעיני מוקדשת לך. כל נערה שאני מתעלס איתה, מאז
שהכרתי אותך, לובשת את דמותך. חיי בלעדייך אינם חיים, אני לא
חולם.
מועד ברחובות כלוא בתוך עצמי, מבודד מהשאר בעוד החיים נצבעים
באפור, חיוכים מתמוגגים כשאני מסיט את ראשי מהם והלאה. זוגות
שיושבים מחייכים. התקווה נשטפת עם הגשם כשהוא יורד בשבילי, רק
בשבילי. השמיים בוכים במקומי, כבר בכיתי מספיק.
אני מזמן כבר הבנתי שהזמן לא מרפא. הזמן מנוון, ממש כמוני, ככל
שאני שוקע עמוק יותר אני נותן עוד משהו ממך, עד שהזכרונות
מתחילים להיעלם מעצמם יום ועוד יום וזכרונך מתפוגג לאיטו, נמס
ומתפזר עד שנשארו רק השפתיים ואותו החיוך הראשון שהקדשת לי.
הראשונה שהעזה לסרב לי, הראשונה ששברה את השרשרת המושלמת שלי,
היית עשישית מתוקה שאין שניה לה ואני לא הייתי עש חכם מספיק.
|
