ואז אמר הגיבן, האחד המפורסם ההוא "פעמוני מתו, כמו נעלמה
נשמתם ואינם חוזרים".  המשפט התגלגל, אתם יודעים, כמו כשאתם
אומרים משהו ויש לכם הרגשה שהוא ישנה משהו, אבל לא פה, לא
עכשיו, לא לכם. המשפט הזה התגלגל ולקח הרבה צורות מפה לשם. אני
גם נתתי לו צורות שמתאימות לי: "הוא - נפשו הלכה ואינה עוד",
"התקווה, שמחת החיים, האושר נעלמה ואינה עוד" או לחילופין:
"אני נעלמתי ומתתי". בכל מקרה, כך מתגלגל המשפט במוחי מאז
נמחצתי על הקרקע, כמו נופל ממעוף ארוך וגבוה כמו שתמיד רציתי,
רק כדי לגלות ששדה הנחיתה שלמעלה תפוס, אין מקום, ואני - נשבר.
אז נותנים לי ליפול להישבר לאלף איברים שכבר לא מתחברים ביחד,
שרוצים רק להישרף אחד אחד. אנשים - יש להם תמיד רצון להיתלות
על מישהו אחר, התקווה. מאז שניסיתי בפעם הראשונה ולא הלך,
למרות שנגרם לי קצת עצב, לא שיניתי בהרבה את גישתי.  המשכתי
לרצות להיתלות על מישהו אחר, רק נזהרתי יותר בבחירה. אבל זה לא
שינה כלום. בחרתי, ונתתי לעצמי לזרום, לא לאחר שקיבלתי אינספור
אורות ירוקים משדה הנחיתה שכן ילך לי, שזה יצליח ושאוכל לפרוק
את עצמי איפשהוא. כשהגעתי, השדה כבר לא היה שם, הוא הפך לדירה
פרטית בלי חלונות, בלי דלת וכמובן בלי חנייה. אז איפה לפרוק את
עצמי? בדיכאון! כן, ככה הגעתי לדיכאון של חודשיים: האכזבה,
הכעס, התיסכול, הרצון לשכוח... חודשיים מחיי אזלו, וכשיצאתי
מעולמם האפל של פינק פלויד, היה מאוחר מדי: איבדתי את זה. אני
כבר לא מסוגל להיתלות במישהו, הפחד ריתק אותי, סגר דלת שלא
יהיה קל לפתוח. אבל איך אני אמור לחיות בלי לקוות שלמישהו אחד
באמת אכפת ממני עד הסוף? אני לא יכול לחיות לבד, אבל אני לא
מסוגל להתקרב למישהו, וכל הכבוד שנתתי לכל המקיפים אותי נעלם.
אני כבר לא נחמד לאנשים סתם: שיתנו לי סיבה. השאלה זה מה אני
רואה כסיבה טובה ומה לא, וכרגע כלום לא מספק. תקוע בפקק, מבוי
סתום. לפי "פסיכולוגיה בגרוש" מאת פרופ' גרושובסקי אנשים
שחולמים שהם מתאבדים יש בהם הרצון לצאת ממבוי שכזה. חלמתי.