אחרי שחווה ואדם עזבו את גן העדן, הם ירדו לאורך המדרון בדממה,
רק רוח קדים חרישית נשמעה נושבת לאורכו של המדבר. לסתותיו של
אדם היו חשוקות מכעס. חווה ניגבה מידי פעם דמעה.
הם צעדו לאורך השלוחה, עד שהגיעו למקום היכן שהשלוחה הופכת
להיות תלולה יותר, מקום שבו צריך להתבונן היטב ולהחליט אם
וכיצד יורדים אל תוך הוואדי. אדם עצר לפתע את הליכתו, הסתכל
לרגע על הנוף הנפרש לפניהם ואז פנה אל חווה:
"אני ביקשתי מאלוהים "עזר כנגדי", לא ביקשתי עוזרת שתהיה בעיקר
נגדי. הייתי צריך להתעקש. הייתי צריך להחזיר אותך לשרות לקוחות
ולבקש את הצלע שלי בחזרה. כל מה שביקשתי זה חבר. מישהו לשתות
איתו בירה בלילות הקיץ החמים. לא ביקשתי איזו נודניקית, שתבדוק
אצלי מה לא עובד. לא חשבתי שתצא לי איזו מישהי, שתנג'ס לי על
עץ הדעת, עד שאצא מדעתי."
חווה הסתכלה עליו במבט זועף: "זה הכל באשמתך. אם רק היית נותן
לי קצת תשומת לב, הייתי הולכת אתך ולא הייתי צריכה לצאת עם
הנחש הזה."
הם עמדו ככה, על ראש השלוחה, רבים בצעקות שנשמעו עד קצה המדבר.
אדם הראשון היה הראשון שנשבר. הוא הסתכל במבט מושפל על חווה
ואמר:
"חבל, חווה, אהבתי אותך, אבל את הבאת לי רק צרות. אני לא יכול
איתך יותר - שלום ולא להתראות"

אדם חתך שמאלה, ירד אל הוואדי ומצא לו מעיין קטן. הוא ישב שם
שלושה ימים, גירד בגב וגרבץ בביצים. לבסוף, אולי מרוב בדידות,
הוא התחיל לחשוב מה בעצם הוא יכול לעשות במציאות. הוא החליט
שאם אלוהים הנבזה גירש אותו מגן עדן, אין סיבה שהוא לא ישתול
לעצמו גן עדן משלו. הוא החליט שכדי לעשות דווקא, הוא ישתול דבר
ראשון עץ תפוחים. הוא שמח בלבו שהוא יוכל לאכול אותם מתי
שיחפוץ מבלי שאף אחד יטיל עליו מגבלות. הוא שמח לדעת שאם ירצה,
יוכל לבלוס אותם בביס אחד, להזיל ריר לכל הכיוונים ולירוק
בנונשלטיות את כל הגרעינים.

אחרי שמחתה דמעה ועוד דמעה, מצאה גם חווה את הפינה המתאימה.
היא חיפשה ומצאה מעיין נסתר, בריכה צלולה וחול נקי וגידלה לה
שם עץ תאנים ענקי. כשהעץ גדל, היו לה כמה שהיא רק רצתה, מלא
עלים כדי לתפור המון בגדים.

יום אחד כשאדם הרגיש גלמוד ומסכן, עלה בראשו רעיון מעניין. הוא
החליט להביא לחווה תפוח מתקתק כדי להראות לה שבסופו של דבר הוא
יותר טוב מנחש חלקלק. חווה מאוד אהבה את המתנה וכדי לגרום לו
אושר תפרה לו בגדים מעלי התאנה. וכך עבר לו מילניום ועוד
מילניום, האיש הביא לה תפוחים והיא טיפלה לו בבגדים.

יום אחד, בחום חמסין כבד, כשלא נראה איש בסביבה, חשבה לה האישה
למה אספקת התפוחים אינה סדירה. היא הרגישה שנמאס לה לחכות לגבר
עם כל התירוצים. נמאס לה לשמוע שהוא הלך לציד או יצא לבקר
חברים. היא החליטה שהיא תשתול לעצמה עץ תפוחים קטן בפינה, עץ
שיתן לה אספקה שוטפת משלה לעת צרה.

בביקורו הבא ראה האיש את העץ גדל ונלחץ קשות, כי אם בקרוב
האישה לא תצטרך ממנו תפוחים, אז מה יהיה תפקידו בחיים. וחוץ
מזה, נכון שגם הוא יכול לשתול לעצמו עץ תאנה, אבל אפילו אם
נתעלם לרגע שמדובר בעבודה קשה, גם לגירוש מגן עדן יש מגבלות
וסייגים. בואו נחשוב לרגע, נהיה מעשיים, מי יתקן לו את כל
הבגדים.

נזכרתי בסיפור העתיק הזה כשנשר לו כפתור ממכנסי הקצרים. בתור
גבר רגיש, אבא חדש וזכר מודרני לא יעלה על הדעת לבקש מאשתי
העובדת והפמיניסטית שתתפור לי את הכפתור. מצד שני, לא בא לי
לבזבז שעתיים כדי לרוץ לקניון הקרוב ולקנות לי מכנסיים חדשים.
בחוסר חשק מוחלט ויתרתי על קריאת העיתון והוצאתי את הקופסא
הבורמזית, שבה אשתי שומרת את כלי התפירה. הישג ראשון לנבחרת
המקומית - אחרי רבע שעה הצלחתי להשחיל חוט לבן דרך קוף המחט.

ניסיתי לתכנן בפרוטרוט איך אני אמור לתפור פנימה את החוט הקצר
כדי שהכפתור ייצמד למכנס וגם יישאר שם לאורך זמן. דחפתי את
המחט בחוזקה לתוך המכנסיים וגיליתי להפתעתי שהמחט בעצם דקה
למדי גם מצידה השני. זאת אומרת שלפי חוקי הפיזיקה, המחט בקושי
חודרת לבד העבה של המכנסיים, אבל החלק האחורי נכנס די בקלות
לתוך האצבע הרכה שלי. קיללתי חרישית את כל המין הנשי. אחרי עוד
חצי שעה וחצי חבילת פלסטרים הכפתור היה מחובר למקום, כשמסביבו
אוסף של לולאות, קשרים וקצוות בלתי פרומים של שאריות חוט תפירה
לבן. מזל שחברת ההיי-טק שלי נתנה לי פעם חולצה XXL, שיורדת
הרבה מתחת לחגורה.