פעם הרגשתי כאילו החיים שלי בתוך מבוך אחד גדול.
מבוך שאין לו סוף ואין התחלה.  
נמצאת בין ארבעה קירות גבוהים, מחפשת את הדרך החוצה.
לא היה שום מקלט להתחבא מפני החושך.
לא הייתה שום משקפת לחפש את האור.
למנהרה לא היה קצה.
השביל אף פעם לא נגמר.
הרגשתי בודדה.
לפעמים קירות המבוך היו צבועים בשחור,
ולפעמים שקופים כמים.
המבוך ביטא את מה שחיפשתי בתוכי.
לא ידעתי לחלום.
לא יכולתי לראות את התמונה הגדולה.
לא היה אוויר.
נחנקתי בתוכי.
השביל לא נגמר לעולם.
חזרתי אחורנית.
לא האמנתי שאני יכולה לצאת מהמבוך.
המשכתי להסתובב סביב במעגלים.
לא הבנתי שאני מזניחה את עצמי.
מבולבלת שכמוני,
חשבתי שיודעת אני מהי אהבה,
ואת עצמי לא ידעתי לאהוב.