בס"ד שלישי, 17.00   06.07.04

ראיתי אותה,
את אחותי בנשמה.
היא ישבה עם איציק בעלה
ליד שולחן עגול על המדרכה.

קודם ראיתי אותו,
סיגריה נצחית בידו.
רשות כבר אין לעשן
בין קירות הבית.

ואז ראיתי אותה
עם גבה מופנה אלי.
המשכתי לצעוד
כשתיקי התפוח
תלוי לי על כתפי.

המשכתי ללכת בניחותא
במכנסי הטיץ מההתעמלות
וחולצת טריקו מכסה
את מה שאין צורך לגלות.

הרגשתי את אבריי
מתנועעים לקצב הליכתי
ואת עיניה נעוצות בגבי.

הוא ישב ועישן
היא ישבה בוהה
זוג מבוגר
שארבע קירות סגרו עליו
חיפשו קצת אוויר
בלחות שבחוץ.

הוא ישב מעשן,
היא ישבה בוהה...
משעמם.

האם נזכרת בי עכשיו?
לא היית רוצה שנשב
ונצחק?
לא היית רוצה לספר לי
סוד או משפט?

והרי לא ייתכן
שכך אותי שכחת.
ואם כן,
אז הרי לך התזכורת.

מה עבר בראשך?
האם הרגשתי נכון?
ישבת משועממת,
למרות שלעולם
לא משעמם לך
את אומרת.

אולי חיכיתם לחברים,
אולי סתם התאווררתם
אבל איפה שישבתם
די יקר כך סתם להתאוורר.

היי שלום, אחותי בנשמה.
להודות... לי את חסרה.
אם לפחות היית נפרדת כהלכה
אך לזה אומץ, כנראה
מעולם לך לא היה.

את מחביאה סודותיך
בתוך הגיבנת שצימחת על הגב.
תמיד תהיתי מה את מחביאה שם
למה צמחה לך כזו עקמת.
עכשיו אני יודעת
רק חבל שזה
על חשבון ידידות שאבדה.