אין לי מושג כבר מה לחשוב
אני מרגישה כאילו...
אין לי אפילו מילים.
מילים שיתארו את הריקנות שיש לי בפנים.
מישהו שם בוכה
כל הזמן, בלי הפסקה
ואני רוצה לבכות איתו
ולא מצליחה.
מרגישה כל כך חלולה
ומילים- לעולם לא יוכלו לבטא
את כל המחשבות שרצות לי בראש.
רוצה לחיות באושר איתך, בשימחה
ועדיין, הקול הזה בפנים שבוכה על העבר,
שבוכה על הכל.
כמה זמן לא בכיתי...
בכיתי רק לפני יומיים
ועדיין, מרגישה כאילו לא בכיתי נצח.
רק רוצה להיות איתך.
כי כשאנחנו יחד-
יש בי חלק שמפסיק לבכות
שמאוהב, שמאושר, באמת ובתמים.
וכשאנחנו לחוד-
אני עדיין מאוהבת בשני, בזה שקדם לך
בכל אלה שקדמו לך.
ורק הכאיבו לי, ופגעו בי.
ואני כל כך רוצה שתחבק אותי
כמו שההוא חיבק אותי,
כי אני לא רוצה לאהוב אותך...
אני מרגישה ריקה
כאילו אין בי כלום,
קליפה יבשה ללא תכלית או ייעוד.
כאילו מתתי,
כאילו משהו נלקח ממני.
זיכרונות שחזרו לרדוף אותי מפרידים בינינו.
מפרידים אותי מעצמי.
רוצה לצרוח ולבכות, אבל לא מצליחה.
כאילו שעומדות חומות מסביבי, ולא נותנות לי לצאת.
חומות בלתי נראות שכולאות אותי.
אני כל כך מפחדת.
מפחדת שאתה לא באמת אוהב אותי.
כי אותי לא אוהבים.
אותי שונאים ומנצלים,
ושמים מתחת לשולחן
ואסור לבכות-
ככה אבא אומר
ואסור לדבר-
ככה אבא יהיה מאושר.
כשאני סגורה ככה,
מוקפת בחומה ללא קירות.
רק ארבעה עמודי ברזל
ותקרה שחורה.
אולי בגלל זה הראש שלי כל הזמן בשמיים-
כי לא ראיתי אותם הרבה אצלו.
אצל אבא שלי.
אבא שלי?
למה, אבא, למה?
מה עשיתי שהיה כל כך רע?
מה אמא עשתה?
אין מקום אליו אני באמת שייכת.
חוץ ממתחת לשולחן- על הריצפה הקרה.
אולי בגלל זה אף פעם לא קר לי.
כי הקור שבחוץ- לעולם לא ישתווה לקור שבפנים...
ואני כל כך לבד בתוך הבור הזה.
וכולם מושיטים לי ידיים-
קצרות מידי.
וזורקים חבלים-
קצרים מידי.
ואני קופצת וקופצת, מנסה לתפוס אותם
ולא מצליחה.
אז גירשתי אותם.
את זורקי החבלים ומושיטי הידיים.
כי עדיף לחיות במחשבה שלאף אחד לא איכפת,
מאשר בידיעה שלכולם איכפת,
ואני פשוט אבודה מידי.
ואמא נכנסת, מסתכלת, מחייכת
ואני? מחייכת חזרה...
כדי שאמא לא תהיה עצובה.
אני כותבת את הדברים האלו בחיוך
בעיניים כל כך שמחות
שרק רוצות שיפסיקו להסתכל עליהן-
כדי שלא יצטרכו להעמיד פנים...
והחיים נמשכים
בלי חשק, בלי שום תשוקה.
אז נהיה שמחים-
רק חבל שלא באמת,
ונצחק ונאהב
ונהיה שחקנים נהדרים,
ונרקוד ונשיר-
על הבמה שאנחנו בנינו,
ונלך הביתה
וכשכולם יכנסו מתחת לפוך וישנו-
אני אשב מתחת לשולחן
ואבכה... |
