יום רביעי 12 פברואר 2003.
כאב ראש מהנגאובר של אתמול משאיר אותי במיטה עד השעה 13:00,
צלצול טלפון עוזר להחלטה.
"היי, מה המצב?"
"בסדר, מה איתך, אימא?"
"התקשרתי, והם אמרו שאין מקום בצהריים עד סוף החודש"
אני מגחך, וחושב לעצמי למה אנשים תמיד מחכים לרגע האחרון.
"אתה רוצה לאכול במקום אחר?"
אני עונה שלא אכפת לי, ומוסיף שאני אגיע לעבודה שלה בסביבות
14:00.
השיחה מסתיימת, ואני מגלה שנגמר לי החלב. אחרי הסתכלות זריזה
על המראה אני מבין, שככה אני לא יוצא לשום מקום, גם לא למכולת
מעבר לפינה. שם על עצמי כובע ומשקפי שמש, תופס את הארנק ויורד
במדרגות. על הגג ממול עומד השכן המובטל שלי, מנסה לסדר משהו
בדוד שמש. הכי מצחיק שברחוב אני רואה את האינסטלטור השכונתי,
גם כן די מובטל. אני מתאר לעצמי שהוא פשוט רוצה לעמוד שם
ולהסתכל על המובטל מנסה לעשות משהו שהוא יכול לעשות בשניות,
ואולי אפילו לזרוק לו כמה מילים מקצועיות. בכל מקרה, אני ממשיך
בדרכי למכולת. שם אני קונה חלב, וגם שתי לחמניות, ואם כבר
אנחנו כאן, אז למה לא לפנק את עצמנו באיזה שוקו קרלו טעים כזה.
פתאום נכנס מישהו שמן עם קופסאות צבעוניות ביד.
"הבאתי לך קינדר" הוא אומר למוכר במבטא מזרחי כבד.
"אני לא צריך קינדר" המוכר מחזיר לו עוד יותר במזרחית.
"אבל כזה אין לך, משה. זה בד"ץ!" (בשלב זה משכה השיחה את תשומת
ליבי, וחוסר הידיעה איך בד"ץ נכנס פה לעסק, מפריע לי מאוד).
"אני לא צריך קינדר", אומר משה בתוקפנות, "תראה כמה יש לי".
"אבל זה בד"ץ, אין לך בד"ץ".
"מה זה בד"ץ?" אני שואל לתומי.
השמן מתנפח טיפה, דבר שקצת מפחיד אותי, ואז הוא אומר "זה של
העדה החרדית!".
"בית דין גבוה לצדק" מוסיף משה המוכר.
אני חושב לעצמי שלא ידעתי שהחרדים הם עדה. ואולי הוא התכוון
לעדה מסוימת אחרת. בסוף החלטתי שהוא פשוט היה ציני, ועזבתי
אותם לאחר תשלום של 10 ש"ח. בדרך חשבתי לעצמי שגם בית דין גבוה
לצדק זה בכלל בג"ץ, ושהם היו קצת מבולבלים עם כל הביצי קינדר
הבד"ציות האלו. בכל מקרה, מהר מאוד מצאתי את עצמי בבית עם כוס
קפה (עם חלב), אוכל שאריות של לחמנייה (שהתחלתי כבר בדרך),
וכותב את השורות האלו.
עכשיו אני הולך להתקלח, ונוסע לאימא, לאכול צהריים...
איפשהו...
|