יום שלישי 04 בפברואר 2003, תל אביב, ישראל, שעה 18:13, בחוץ
חורף. סמשינג פמפקינס ברקע, תנור חימום והחתול שלי. חולצה
שחורה עם שרוולים ארוכים והדפס של פנתרה, טרנינג כחול עם
גומיות למטה, ותחתונים אפורים. עכשיו המוזיקה השתנתה ויש שיר
של ג'ואהו ג'ילברטו. נביחה של כלב מתרחק. רעש של תנור חימום
וטריקת דלת. צלצול בדלת.
"שלום, הכביסה בשבילך?".
"כן", אני אומר, "כמה זה?".
"60 שקל". אני חותם על צ'ק מקופל, שואל על התאריך ומשלים
בחתימה, עושה את עצמי מחפש את הטיפ, שבעצם השארתי כבר מראש על
השולחן.
"תודה".
"להתראות".
אני חוזר למחשב. ביש מתיישב לידי, מקשיב לרדיו-הד מתנגנים
ברקע. זה מין אוסף שעשיתי לעצמי, של שירים שאני אוהב. כל זה
באותו יום שלישי 04 בפברואר 2003, עכשיו השעה כבר 18:25. שתים
עשרה דקות עברו מהרגע שהתחלתי לכתוב. מדליק סיגריה והולך להכין
לי גלן ליווט נקי. רד הוט עכשיו. גם בפנים.
אני מחכה. מחכה שמישהו יתקשר אלי לטלפון שלי, אולי אני בכל זאת
אעשה משהו היום, למרות שזה לא נראה כאילו זה הולך לקרות. זה
כבר כמו לקוות שתזכה בלוטו. פחות או יותר אותו סיכוי. הסיגריה
נגמרה. זה אומר שעברו לפחות 7 דקות. צלצול טלפון כחלק מצירוף
מקרים מוזר שכזה, אבל כל-כך צפוי. זאת אנה. חצי שעה של שיחה,
שמתוכה רק 5 דקות של נושא מרכזי. היא דיברה עם ענבל, וענבל לא
מדברת איתה יותר. הן החליטו לא להיות חברות, ולנתק כל קשר. איך
הכנסתי את עצמי לתוך התסבוכת הזאת בכלל. הכל התחיל לפני שנה
וחצי, כשפגשתי את ענבל בספורטק ולימדתי אותה איך מחליקים על
רולר-בליידס. לא תיארתי לעצמי שאני אמצא את עצמי במצב כזה
היום. אחרי השיחה זה נשמע כאילו אנה לא עומדת לדבר גם איתי
יותר, וכמה שאני נמשך אליה, כנראה שאני רוצה אותו דבר. שמתי את
פורטיס-הד, דאמי. דיסק נהדר. רגוע ועצוב. בדיוק כמו שאני מרגיש
עכשיו.
שקט בין שיר לשיר מאפשר לי לשמוע את הגשם, שהתחיל לרדת בחוץ.
אני שונא חורף. קר. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.