('מלחמת בני האור בבני החשיכה',
אתם מדברים על זה,
אתם מגלגלים את המילים על לשונכם,
כאילו שאתם מבינים משהו,
יודעים משהו, על מה שהיה,

אני יודע!
אני זוכר!
אני הייתי שם!

כאן הכל החל.

כאן אני מתחיל!

ולכאן אני חוזר
כל פעם
מחדש.

זהו הסיפור הראשון בסדרה לה אני קורא - 'אגדות מקצה הזמן'
לה שייכים גם : 'טיטאן' ו'מגונן'.)

כדור קטן של אור,
טס,
מאיץ,
לעבר הנצח.

כתמים אדומים וגדולים של ערפל,
רודפים,
כמו צללים,
הרחק,
אחריו.

חלל ריק,
לא שמש,
ולא כוכב,
רק חשיכה,
שאין בה שום מקום
להתחבא בו.

הרודפים מתקרבים.

איפה? איפה?
בשום מקום.
שום דבר.

ואז פתאום,
פירצה,
סדק קטן
בחשיכה,
אפל יותר מהאפלה עצמה.

מי יודע אילו זוועות ממתינות לו לשם,
לא כדור האור הקטן,

שיודע,
שמכיר טוב מדי,
את הזוועות האורבות לו בינות לצללים.

דרך הסדק ביקום הוא חומק,
לתוך החשיכה הוא הולך
עם פחד בליבו.

והאפלה אדירה,
והאפילה חובקת כל.
ובאפילה יש מימדים,
הנמשכים הרחק,
מעבר לכל תפישה.

וכאשר החושים שלו מתרגלים לחשיכה,
הוא תופס את קיומו של מקום בתוך מקום,
בתוך האין סוף הכהה,
שדומה להיכל קבורה קדוש.

והמקום הנו כמו פיתול בתוך פיתול,
הוא לא אמור להיות,
ועדיין הוא הנו.

ובתוכו עומד שער עגול,
למקום אחר,
מלא כוכבים,
זעים, מתערבלים ונוצצים.

ויש שם שבריר של מודעות,
כמו מתקן התרעה,
של משהו,
של מישהו.

והאור הקטן
מתקרב
ומביט
אל תוך השער,
הרחק ומעבר,

ושתי עיניים,
עמוקות מהאפילה
ועצובות יותר מהזמן,
נפקחות
ומתבוננות
בו.

" איפה אני? "- הוא שואל.
" אתה כאן! " - עונה לו קול עמוק כמו הנצח.
" איפה זה כאן? "
" כאן, זה היכן שאתה !".
" מי אתה? " - הוא מתעקש.
" אני! " - עונה לו הרעם.
" אתה מי? אתה מה?"
" יש לי הרבה שמות, קטנטן, מה אתה מחפש כאן? "
" אני מחפש מקלט, מקום לנוח,
  מאלו שרדפו אחרי לאורך דרכי ארוכה,
  כדי לקחת ממני את כל מה שנותר לי ".
" מדוע נודד אתה, דרך כל כך ארוכה קטנטן,
  מהיכן?
  לאן?" - רועם הקול.
" אני שליח, מלאך, מחפש " - אומר כדור האור הקטן.
" מה מחפש אתה, קטנטן? "-שואל הקול.
" נשלחתי במשימה, על ידי אלו שהנם כמותי, למצוא את אלוהינו.
  ולבקש את עזרתו, שישוב, שיילחם עבורנו."
" מיהו אלוהיך? קטנטן, שהריני אל בעצמי,
  ואפשר שאכירו, ואעזרך למוצאו"- לוחש הרעם.
"  הוא עזב מזמן,
   הוא הלך מאתנו הלאה,
   איש לא זוכר עוד מדוע
   או להיכן.
   עברתי ביקום,
   לאורכו ולרוחבו,
   אבל לא הצלחתי למצואו.
   רק שמועות אודותיו נותרו,
   רק אגדות".

להבות נדלקו בעיניו של האל העתיק.

" מהו שמך? שם גזעך?
 מהו שם אלוהיך?
 אמור לי! ".

כדור האור הקטן נבהל ומתכווץ בפחד.

"אני הוא מאראן מאור
ושם אלוהי הוא
לוריאן" - משיב כדור האור הקטן בפחד.

"אני הוא לוריאן! אדונה האחרון של אור.
הגעת לקצה מסעך, שליח!"

" אלוהי, לוריאן,
  מדוע עזבתנו, מדוע הלכת מאתנו ומעולם לא חזרת?
  חיכינו לשובך,
  היינו טובים,
  מדוע לא חזרת? ".

" אני זוכר את ממלכת האור הלבן.

 הלכתי אל מעבר לאור,

 אל תוך האפלה,

 לערוך מלחמה,
 קטנטן,

 עם מלאכי,

 נגד הצללים.

 אבל צבאותי היו ספורים אל מול החשיכה,
 מלאכי נפלו,
 ואני הוכיתי אנושות.

 הצטרכתי לזמן
 כדי להחלים.
 ועדיין לא הגעתי למלוא כוחי המקורי
 כדי לקרוא עליהם תיגר שוב.
 וגם אינני טהור עוד, כפי שהייתי בעבר.
 השתניתי." - ענה האל מתוך זיכרונות מלאי ברקים וכאב.

"אמור לי, קטנטן, איך חיים יתר ילדי,
  מי מעז להפריע לאור? "
" אבוי, אלוהי, נכשלתי במשימתי, רק מקלט אני מחפש כעת.
  האור כבה,
  התחום הלבן איננו יותר.
  אני האחרון. "  - ענה האור הקטן ועמעם את אורו.

"לללאאאאאאאאאאא!"-זעף האל הפצוע.
"לא, זה לא יהיה! "

האל, רתח, והתערבל
וכדור האור הקטן יכל לראות כעת,
שאלוהיו כבר לא היה לבן בצבעו,
אלא זהוב ומוקף בהילה של אש סביבו.

ואז המקום כולו החל לרעוד,
סדקים וברקים הופיעו בכל מקום.
וכדור האור הקטן היה כעת אחוז אימה.

" הם כאן ומנסים להיכנס. " - אמר האל.

כדור האור הקטן החל לחפש מסביב נואשות מקום כלשהו להתחבא בו.

" אם כך, כל ילדי אינם,
 מלבד אחד.

 טוב,

 כך יהיה!

 גש אלי, ילד! " - פקד האל.

 והאור הקטן פחד מדי מכדי לא לציית.

 והזעם הבעיר את האל העתיק באש של אלף מערכות כוכבים.
 ועיניו בערו כמו שתי שמשות.

" עליך אני מרעיף את כל עוצמתי,
 את כל חוזקי העתיק
 והידע הסודי שלי.
 את כוחי
 ואת שמי,

 זעם אלוהי עליך, ילדי,
 לערוך מלחמה
 ולעשות נקם.

 לך!
 כעת!
 הלאה!

 חפש לך מלכות אחרת!
 כי זו שהייתה לנו
 אינה עוד.
 
 עלה וגדל!
 צור עולם חדש,
 ונקום
 את אחיך!

זהו רצוני האחרון!
זו צוואתי לך! " - הכריז האל,

וחלק קטן ממנו,
שבהשוואה לכדור האור הקטן,
היה גדול ועצום מעבר לכל שיעור,
נבקע מהאל העתיק, זהר באור לבן טהור
ובלע את כדור האור הקטן.

" לך!
 צא!
 כעת! ".

כדורים אדומים וערפילים רותחים החלו לחדור דרך הסדקים.

כדור האור הקטן פרץ החוצה וטס משם הלאה.

הוא ראה כדור עצום של אור זהוב, מוקף בלהבה
עובר בין העולמות,
יוצא מבעד לשער
אל היקום הזה,
מבריק כמו אלף שמשות

וכדור האור הלבן האיץ משם,
יודע את שעתיד להתרחש.

האל העתיק שרף את האדומים,
שניסו להקיף ולהכיל אותו.
שרף אותם עד כלות.

זה היה מחזה נהדר ומלכותי.

והוא ניצח

בלא מאמץ

כי הוא לא ידע
דבר

מלבד

כיצד

לנצח.

עד שהנותרים
הקיפו אותו
מכל הכיוונים,
במרחק בטוח
מחוץ לטווח כוחו,
מסמנים את מקומם.
והמתינו.

אז,
מתוך האפילה
בקעו הערפילים האדומים הגדולים,
גדולים כמוהו עצמו.

שריגי ברקים גדולים וכהים הבליחו נגד ברקים זהובים ולבנים.

סדקים וקרעים כסופים וקילוחים לבנים
הופיעו אז באל העתיק.

האור הקטן נס משם שוב.
הוא שמע את אלוהיו פעם אחת אחרונה
והפנה את מבטו לאחור,

" לך, בני!
 ויהי האור עמך,
 תמיד ".

ואז היה הדף מסנוור,
ואז
דבר לא.

אין כל אלוהים,
לא ערפל כהה,
לא ענן אדום.
לא שמש,
לא כוכב.

שום דבר.

והוא היה לבד
באמצעם של שמיים נטולי כוכב.

ולמרות שהוא לא ראה אף אחד רודף אחריו,
עדיין,
הוא ידע,
שזה היה פשוט עניין של זמן.

והוא האיץ
דרך הנצח

שוב,
לבד.