רוצה ללכת לאימי
ומרגיש - אסור לי.
אסור, אסור לי לוותר,
להחלש.
ליבי קבור לי.

רוצה להיות אך בן אדם
והם דורשים ממני - היה כבן האלוקים.
"הכל בשביל שמיים, בן אדם!
עבוד כעבד את ה', הגש את עצמך לשוט,
לשוט בנפתולי כאב, קידוש ה'!
קדש ה', אתה כאפס עומתו,
וכך גם משפחתך. הכל הכל מוחלט לשם שמיים".
ואני, נפתל מכאבים על הרצפה ומבקש "עוד", הראוני עוד עד שאמות
ועד אליו אגיע.

בהחבא כותב השיר,
בודק מימיני שאין שליח שיבדוק,
ותוך הלב גאה קורא לי,
אומר "רומם את נפשך, תולעת!"
ואני מתמלא באקסטזה ובעיוורות מרגשותיי
וכותב בלי חרוזים, בלי סדר,
כנפשי,
שמיואש לשים בה סדר.