בועה של כעס מתנפצת על חלון החדר הריק.
בועה של שנאה מתערבלת עם סיבוב המאוורר.
בועה קטנה של בכי מתעופפת עם עשן הסיגריה.

כל הלילה ספרתי בועות, והן התעופפו להן באוויר החדר, צוחקות
עלי, מצביעות. הוא שוב לבד, וזה אמיתי, היא לא תחזור יותר.
ניסיתי לפוצץ אותן כדרכן של בועות, אבל על כל בועת כעס שפוצצתי
קפצו להן שתי בועות קנאה בחיוך מנצח. כל בועת בכי שניסיתי
לפוצץ, רק התפוצצה לאלפי בועות של דמעות.

בלילה השני כבר התייאשתי מלנסות ולפוצץ את הבועות, החלטתי לשבת
ולשוחח איתן, להבין מה הן רוצות ממני, למה דווקא בי הן מתעללות
ככה. מאיפה באתן אלי בועות של שנאה? ולמה?
אבל דבר לא מחק את החיוך מהפנים של הבועות. "אנחנו פה ולא
נלך", הן לחשו לי, "לא יעזור לך כלום, אתה אבוד, אתה שבוי, אתה
מחוק, אתה ילד, עברנו כבר אלפים כמוך, תשכח מזה."
גם הלילה לא תישן.

הערב שיר ישן, שפעם אהבתי, גרם לי לנסות שוב. התגנבתי בשקט אל
פינת החדר ובתוך שקית ניילון ריקה לכדתי בועה אחת קטנה של בכי.
רצתי מהר אל המקלחת, פתחתי את המים, כיביתי את האור ואיימתי
עליה שאם לא תדבר, אני אפוצץ אותה. הבועה לא ממש הפגינה נאמנות
לחברותיה ומיד נענתה לחקירתי. "שאל כבר, טמבל, תשאל מה שאתה
רוצה."
"למה באתן? למה כל הרע הזה?"
הבועה חייכה חיוך שחצני משהו, כזה מתנשא, ואמרה "את זה אתה לא
מבין, טמבל? את זה? זה הרי כל כך ברור".

לה זה ברור, אולי. אני בחיים לא הייתי מבולבל יותר, לא מספיק
קשה לי גם ככה? העצב לא מספיק? בשביל מה כל הבועות האלה? למה
כל הרוע? איבדתי לחלוטין שליטה באותו רגע, כל הימים האחרונים
פשוט שברו אותי. קרעתי את השקית, תפסתי את הבועה בשתי ידיים
והטחתי אותה בכל הכוח בדופן האמבטיה. הבועה, שבורה ומדממת,
איבדה סוף סוף את היהירות המעצבנת שלה, ובעיינים דומעות לחשה,
"כל פעם שאהבה גדולה מתפוצצת, מהרסיסים נוצרות בועות".

מוקדש למורן, באהבה ודמעות.