איני זוכרת את צבע עיניו, ירוק או תכלת, אולי משום שהשפיל מבטו
או משום שנשא עיניים חולמות. ואולי היו אלה הריסים הארוכים,
מכסים ומחביאים את האוצר היקר והעדין כל כך.
גם כשסיפר לי על גולו שלו, שמצא בטיול בחורשה, כיסו הריסים
היטב את עיניו. אבל למרות מאמציהן פילסו דרכן הדמעות החמות,
המלוחות, זולגות ונושרות במסען מן הבקעה אל ההר ומן ההר אל
הלשון האוספת ומלקקת, כמו מנסה לבלוע את הכאב.
לגולו חיכה כל הימים. לא, הוא לא ידע את זה, רק משהו בפנים
התגעגע... געגוע כזה שהביא לו דמיונות שונים ומשונים, לפעמים
גם כאלה שהתבייש בהם...
וגולו הקשיבה... גולו ידעה. ידעה בלי לומר מילה. הביטה בו
בעיניים חכמות, נבונות, עיניים כאלה שיודעות לחזות דברים עוד
לפני שהם קורים, שמרגישות את השינויים מבטן האדמה. אז התחילה
תקופה חדשה בחייו, והצחוק חזר לעיניים. אפשר היה לשכוח את
קבוצת הנוער וגם את המדריך שאף פעם לא רצה ואף פעם לא שאל.
אפשר גם לשכוח את תמר שאמרה "לא" ושרפה לו את הנשמה (שריפה קשה
מאד!), לשכוח את כל זה ולצחוק ולשמוח. זה מה שרק רצה. והכל כבר
נראה קטן ולא כל כך חשוב.
גם אבא ואמא נראו יותר נחמדים.
הוא שם לב שאנשים הרגישו בשינוי שחל בו אך לא גילה מה אירע עד
אותו יום שגולו לא הסכימה לעזבו ורצה אחריו, אוהבת כל כך,
נאמנה לו כל כך, עד לחדר. ולא הסכימה עוד לחזור לחורשה, לישון
בין השיחים ותמיד להתגעגע ולחכות.
היא החליטה בשבילם שחבל על הזמן ו"כבר אפשר לגלות".
הנועזות הזו שלה מצאה חן בעיניו וכבר לא התבייש גם כשצחקו
ואמרו "אדם וגולו לנצח שתי נשיקות במצח...".
בנגרייה ביקש עצים ובנה לה מלונה בחצר, צמודה לחלונו. שישמע.
ושיהיו קרובים. סמרטוטים ישנים ובדים רכים דחף והניח על רצפת
המלונה, וגולו, שנכנסה לראשונה לביתה החדש, הציצה ונבחה באהבה
והוסיפה ליקוק גדול, ליקוק של תודה.
גם לעבודה השכם בבוקר, בשדה הכותנה, הפסיק לאחר, והיה מגיע
בלווייתה. זה עשה לו את הבוקר ועיניו הפיצו זיקוקי שובבות
ושמחת נעורים.
איתמר אמר שטוב שיש מישהו שמתמסרים אליו, שדואגים לו, ושזו
הכנה טובה לחיים... ואדם הנהן מאד בראשו ושמח שמישהו איתו.
מרגיש כמוהו.
אני חושבת שבאותה תקופה אדם חי את ה"נצח", ולא חשב על התחלה,
על אמצע ועל סוף, ועל גבולות והפתעות בלתי צפויות בכלל לא
חשב...
וכל אלה הגיעו יום אחד. יום שמש באמצע החורף, יום של פריחה
וריחות מבשרי אביב, יום כזה שכל החושים צוהלים והרגליים קלות
ורוקדות מאליהן.
ואיתמר שניסה לספר לו את זה בגבריות כזו, בקשיחות, ומנסה
להסתיר את הרעד בקולו. ואיך שהגוף שלו נהיה חם פתאום. החום הזה
עלה מן האדמה אל תוך רגליו, בטנו, חזהו, ידיו וראשו. ראשו בער
והסתחרר אך מהר אחזו בידיו וקול גדול זעק מתוך ליבו - אההה!!!
וגם - אווווי!!!
ונדמה לי שבסוף אפשר היה לשמוע את האנחה של אדם. אדם היקר לי
כל כך, אדם שידע להיאנח ולא היתה לו זו הפעם הראשונה להיאנח
ככה. אבל הפעם לא היה לבד.
האדמה נאנחה גם היא וביקשה גשם. גשם אחרון. מגע הריבון בפעם
האחרונה לחורף זה.
וטיפות גדולות החלו לרדת ואדם לא ידע מה קדם למה, ומי הביא את
מי.
אבל ידע: הגשם - ברכה.
ברכה שבוכה ובוכים איתה.
בוכים כי שמחים שמחה מוזרה כזו אבל אמיתית כל כך.
על לב שנפתח.