היא לא אנושית, לפחות היא לא נראית כך. היא מזכירה לי
אנדרואידים מסרטי מדע בדיוני ואינני יכול להכחיש שהיא יפה אבל
יופי עלול להיות מכוער לעיתים. אני לא אוהב שאנשים זרים
מתחילים לדבר איתי וכאשר היא התיישבה לידי ושאלה מה יש לי לחפש
כאן ב 'מרפאות נתנאל'  נרתעתי לרגע, אולם משהו דחף אותי להיכנס
לשיחה הזאת. הייתה זאת המשיכה שלי לנשים מבוגרות ממני, שאמרה
לי שאני צריך לתת לזה הזדמנות אפילו אם הנשים האלו מפחידות
אותי, כמוה.  וחוץ מזה, כבר נמאס לי לשוב ולעיין בעלון הפרסום
של 'מרפאות נתנאל'. מה באמת יש לי לעשות כאן, במקום המאיים הזה
עם קירותיו הצבועים בצהוב חזק, עם ספות העור המאיימות ושלט
הניאון הענק של 'מרפאות נתנאל' התלוי מעל שולחן הקבלה.
טלוויזיה עומדת על זרוע ברקן היוצאת מן הקיר ומכוונת על ערוץ
האופנה, כאילו כדי להזכיר לכל אותם גברים ונשים המחכים לתורם
איך הם לא נראים ושואלי כדאי שיעשו משהו בנידון. "אני כאן
לביקורת" עניתי "עשיתי ניתוח לייזר להסרת משקפיים לפני שנה
ובאתי לבדוק שהכול בסדר". "אז אני מבינה שאתה לא משפץ". הנהנתי
בהסכמה ושאלתי אם היא כן למרות שהתשובה הייתה ברורה. "אני? אני
משפצת כבר שנים, עכשיו אני כאן בשביל השפה העליונה, לנפח קצת,
אבל כבר עברתי המון, עשיתי אף, מתיחת פנים, עפעפיים,
ירכיים...בתחת לא נגעתי כי יש לי ישבן מהמם אבל את השדיים
הגדלתי, ראיתי שאתה מביט בהם, יפים הא? מה אתה מסמיק? אל
תתבייש, אני אוהבת כשמסתכלים, לא הגדלתי בשביל שיתעלמו מהם.
איך הם מרגישים? מעולה, רכים אבל עומדים,אתה רוצה לגעת? תיגע,
זה בסדר". אני מהסס, אני מעוניין נורא, זה לא שהיא אישית מושכת
אותי אלא שנשים בסביבות גיל הארבעים תמיד היו הפנטזיה שלי, היא
למעשה התגשמה פעם אחת, את בתוליי איבדתי לאישה בת שלושים וחמש
כאשר הייתי בן שש עשרה אלא שאז עדיין לא ידעתי שפער הגילים
מושך אותי כל כך. יש לי חברה, צעירה ממני בארבע שנים, היא
יודעת על הקטע שלי, היא תמיד אומרת שהיא מרשה לי ללכת על זה אם
יזדמן לי סטוצ' עם אישה מבוגרת אלא שנדמה לי שהיא אומרת זאת רק
כדי לבחון אותי ממעמקי שורשיה הפולניים ואולי רק בגלל שלא
האמינה שאי פעם באמת תמרח עלי אישה זרה, סתם כך משום מקום.
החברה שלי גרמה לי להסס, אולי דווקא בגלל שנתנה לי את האישור.
"אני לא יודע אם כדאי" אמרתי והיא מחייכת "אתה כל כך חמוד" היא
תופסת את כף ידי ומניחה אותה על שדה, אני מחל להתפתל והיא
מחייכת וצובטת אותי בלחי כאילו שאני ילד קטן. איש מן הנוכחים
האחרים בחדר ההמתנה אינו מביט בנו, אין בזה דבר שאינו נורמאלי
כאן ב 'מרפאות נתנאל'. הם יושבים כולם, מדברים עם אנשים שהם לא
מכירים על השתלות שיער ושאיבת שומן, מתפארים באמנותו של המנתח
הפלסטי, עוסקים כולם בנושא של שינוי הגוף ואיש מהם כלל אינו
חושב לרגע להציג בפני איש שיחו את התכונות איתם נולד או רכש.
פקידות הקבלה מעודדות את הכול, הן שואלות על ניתוחים, מניחות
פרוספקטים על השולחנות, מציעות קפוצ'ינו ואספרסו ומחייכות לכל
עבר עם שיניים לבנות לא ארציות, "כן חמוד, מה נשמע חמוד,
מטפלים בך חמוד?" מי אמר להן שאני חמוד, מי שמכיר אותי לא קורא
לי חמוד אפילו החברה שלי לא. הכול כאן מזויף כל כך, מעוות. גם
היא, האישה הזאת, בשערה הכסוף, בפניה החלקות בצורה לא טבעית
ובמחשופה העצום, היא בדיוק כמוהם, אחת מהם. מה לי ולה? התיישבה
לידי רק בגלל שבוודאי כבר הכירה כאן את כולם מרוב שהיא מנותחת
פה וחיפשה בשר חדש להציג בפניו את השינויים שנעשו בה. מה אני
עושה כאן? איך הפכתי להיות אחד מהם? זה באמת היה שווה את זה?
לסבול את חברתם של אנשים המזויפים הללו רק בשביל להיפטר מן
המשקפיים?. היא מוציאה תמונה מארנקה, תמונה של אישה מקומטת
וחסרת חן. "זאת אני" היא אומרת "אני לפני הניתוח, לא יכולתי
להמשיך לחיות עם עצמי אז הפכתי את עצמי ליצור המהמם שאני
עכשיו, אני מרגישה ונראית כמו מליון דולר, לאחרים זה לא הפריע
איך שנראיתי, כולם אמרו לי לא לנתח, זה בגלל שאני בן אדם כל כך
טוב, הם לא יכלו לראות את הכיעור שלי כי אני בן כל כך טוב"
רציתי לומר שאני יכול לראות אך שתקתי, באיזשהו מקום עדיין לא
וויתרתי על הפנטזיה שלי, ככל שהיא הייתה חלולה וריקנית יותר כך
נמשכתי אליה יותר. "הבת שלי בגילך" היא אומרת "בחורה יפה, איזו
בת יפה יש לי, ממש כמו אימא שלה" אני מהנהן ומחייך. העובדה שיש
לה בת בגילי הגבירה את הגירוי. מחשבות הציפו אותי, אני והיא,
בשירותים או במכונית שלה, סקס חייתי ולא קונבנציונאלי, כזה שלא
שוכחים לעולם. היא הייתה האישה הרעה והחזקה מתוך אופרות הסבון
שאימא שלי אהבה שבעצם הייתה מתגלמת בלילות בתור השכנה החייתית
ממול שכיכבה בסרטי הנעורים שאיש לא מוכן להודות באהבה אליהם.

הפקידה קוראת בשמי ומזמינה אותי להיכנס אל הרופא, הוא לוחץ את
ידי "הרבה זמן לא התראינו" ואני מתיישב, מציב את עיניי מול
נקודת אור חזקה וממאמץ את כל כוחותיי כדי לא למצמץ. עלו בי
הזיכרונות מן הניתוח, ריח הפלאסטיק השרוף בזמן שהלייזר חתך את
העינית ואיך נכבה העולם ומייד אחריו התמלאה החשכה בצורות לא
ברורות, מחשבות על הפסקת חשמל שתותיר אותי ללא עין החלו לחדור
למוחי ונדמה לי שרק כדורי ההרגעה שניתנו לי לפני הניתוח מנעו
ממני לצרוח באימה. מים נשפכו אל תוך העין כדי לנקות אותה ואני
יכולתי ממש לראות את הגלים הקטנים שיצרו הטיפות. אחר כך הוחזר
הכול למקומו, הלייזר הטליא את שחתך ואותו התהליך עבר לעין
השנייה. במשך חודשים אחר כך לא פסקתי מלפחד שהנה פתאום תתפרק
העין שלי ותיזל על הרצפה אלא שזה לא קרה. המספרים על הקיר
נעשים קטנים יותר ויותר אך אני עדיין מצליח לזהות אותם ממקום
מושבי כאשר אני מכסה את עיני האחת ובשנייה צופה ואז מחליף.
"מצוין" הוא אומר "הראייה שלך שש-שש, יש בעיה מסוימת? משהו
מציק לך?". "האמת שכן, אני... אני ראיתי כתבה בטלוויזיה לפני
מספר שבועות, טענו שם שיש סיכון מאוד גדול בניתוחים האלה". הוא
מחייך "הכתבה ההיא דיברה על כך שלניתוחים האלה אין את אישור
משרד הבריאות וזה מצוין לדעתי כיוון שכאן ב'מרפאות נתנאל'
אנחנו עובדים ברמה הגבוהה ביותר שאפשר, בחוץ יש הרבה מאוד
חאפרים שאין להם את אותו ניסיון ואת אותה רמת ידע כמו שלנו
והלוואי שכולם היו מוצלחים בזה כמונו". הרגשתי שהוא מסבן אותי,
אבל לא ידעתי מה לומר לו. "אתה בסדר?" הוא שואל. "אני... אני
פשוט, אני לא יכול להתעלם מהעובדה שלך יש משקפיים, אתה מאמין
בניתוח הזה, יש במרפאה הזאת עוד מנתחים שאתה סומך עליהם
בעיניים עצומות, אבל אתה מרכיב משקפיים". "אמרת לי את זה גם
לפני שנה" הוא מזכיר לי "הסברתי לך שלא לכולם זה מתאים". אני
מהנהן, לוחץ את ידו, יוצא מן החדר בשקט, עדיין דואג.

בחדר ההמתנה, בדרכי החוצה, איש מבוגר יושב וממשש את שדה של
אנדרואידית הפנטזיות שלי. "נכון מרגיש מעולה?" היא אומרת בקול
חזק אלא שנראה שאני היחידי שהקול הזה באמת עושה לו משהו, משהו
רע. היא לא ניסתה להתחיל איתי, היא עושה את זה לכולם, מגישה
להם את החזה שלה שיבדקו, משוויצה בניתוחים שלה. "אחרי הניתוח
גם הבת שלי עשתה" היא אמרה "אני דחפתי אותה לזה, אמרתי לה
'תעשי ציצים, תעשי ציצים, את רוצה לתפוס לעצמך חתן או לא?'"
האיש המבוגר צוחק ואני יוצא החוצה, חולף במהירות על פני פקידת
הקבלה עם החיוך המזויף ועוד מספיק לשמוע אותה אומרת לי
להתראות, לא עניתי לה, רציתי רק להגיע כבר אל האוויר המלוכלך
שברחוב, לנשום אותו לפני שאשתגע, אני אמור לחזור לכאן לביקורת
נוספת בעוד שנה, אבל אני מעדיף שלא, ראיתי מספיק.