אנחנו צופים ב"יצפאן" בלי סאונד, שנינו לא סובלים אותו. אנחנו
חמושים באקדחי חצים שנדבקים למרקע וכאשר החצים נגמרים המפסיד
קם מהמיטה והולך להחזיר את החצים מהטלוויזיה. לפעמים החצים
מגיעים בזווית לא טובה ואז במקום להידבק הם נופלים לרצפה
ומתגלגלים מתחת למיטה או עפים לפח האשפה ואז צריך להתחיל לחפש
אותם. בזמן שאני מנסה למתוח את ידי כדי לתפוס חץ שנפל מתחת
לארון, היא לוגמת מבקבוק המרטיני רוסו שעל השידה ושואלת אם בא
לי להזמין סושי. דווקא מתאים לי עכשיו סושי עם כוס תה בצד, אבל
אני לא ממש רוצה להודות בזה בגלל שסושי זה אוכל של פלצנים
ולפעמים אני חושב שמבחינת תדמית עדיף לי לאכול פיצה. זה לא
שאני מאלה שמחפשים להיות נסגנים, כל החיים למלא את עצמם בבירה
וג'אנק פוד כמו בוקובסקי, לשמוע רק טום וויטס ולצפות רק בסרטים
עצמאיים דלי תקציב על נסגני בוקובסקי שממלאים את עצמם בבירה
וג'אנק פוד, אלא שסושי זאת קלאסה כזאת שמעולם לא רציתי להיות
חלק ממנה. אם היא רוצה להזמין ניוקי, אז סבבה אני לא אתנגד,
אבל סושי? לכל הרוחות, מה אני, איזה שחקן תל אביבי מתוסכל שמצא
את עצמו מגלם דמות של איזה מטומטם אחד באופרת סבון עלובה?.

רק אמרתי אופרת סבון והנה אגם רודברג מתארחת אצל יצפאן, "הייתי
עושה אותה" אני אומר, והיא משתיקה אותי עם היד כיוון שאני
מפריע לה להזמין סושי. אני שותה מהמרטיני, עוד סימן לפלצנות.
הכי גרוע במרטיני זה כאשר אתה מוצא את עצמך יושב ומסתכל על
המרטיני בכוס במקום לשתות אותו, כי ככה עושים את זה בסרטים.
"באמת היית שוכב איתה?" היא שואלת אחרי שסיימה את ההזמנה.
"בטח, היא לא רק כוסית, היא גם מלכת הרייטינג". "ממתי זה עושה
לך משהו?" היא שואלת ויורה חץ על אגם, אלא שהתמונה מתחלפת ועד
שהחץ מגיע לטלוויזיה הוא כבר מפלח את המצח של יצפאן. "זה לא
ממש משנה לי, סתם צחקתי". נזכרתי איך כשהייתי קטן חיברו למכשיר
הטלוויזיה שלנו בבית את ה'פיפל-מטר' שבעזרתו בדקו במה בדיוק
המשפחה שלי צופה בטלוויזיה. מאז אותו היום אימא שלי אסרה עלינו
לראות שום דבר חוץ מערוץ המדע, כדי שיחשבו שאנחנו חכמים. כדי
לראות טלוויזיה הייתי צריך ללכת לבתים של חברים, ואבא שלי נהג
לבלות את הערבים שלו בצפייה במשחקי כדורגל ופיצוח גרעינים בכל
מני פאבים ובשלב כלשהו הם התחילו לריב בגלל שאבא שלי לא היה
חוזר הביתה מייד אחרי המשחקים וזה הרגיז את אימא שלי מאוד. היא
עצמה הייתה רואה את אופרות הסבון שלה ואת טקסי מלכת יופי
במספרה ואצל הקוסמטיקאית ואצל זאת שמוציאה שערות מהרגליים-
כולן חברות שלה. אולי במקום לבדוק לנו את הטלוויזיה הם היו
צריכים לבדוק אותנו, להצמיד מדד רייטינג לכל אדם ולבדוק מי
נותן לו יחס. אמור לי מי הם חבריך ואומר לך עד כמה אתה דפוק.

היא קמה להביא את החצים. היא מתכופפת כדי להרים אחד מהם מהפח,
ואני לא יכול שלא ללטוש עיניים בישבן שלה, ואז מבט באגם
רודברג, מבט בישבן, מבט באגם, אני קם ונצמד אליה מאחורה, חופן
את שדיה ומנשק את צווארה. "לא עכשיו" היא אומרת "אנחנו לא
נספיק לסיים עד שהשליח יגיע". אני שואל אותה אם היא רוצה
להחליף לקימונו שלה, שאבא שלה פעם קנה לה ביפן, והיא מסתכלת
עלי מוזר. "כדי שתרגישי יותר אותנטי עם הסושי" הוספתי. היא לא
חשבה שזה מצחיק, אך גיחכה בכל זאת. היא לא אוהבת לאכזב אנשים.

יצפאן כבר נגמר, אבל אגם רודברג שוב בטלוויזיה, בקטע ווידאו
שלה מתוך הצגה לילדים. צלצול בדלת, "אני הולכת להביא את זה"
היא אומרת. "אל תתעכבי" אני משיב מתוך הרגל, אבל היא נקבה
ואצלה בראש זה נקלט כמו "אני כל כך אתגעגע אלייך כאן בחדר. אם
לא תחזרי תוך דקה, אני אשתגע ואתאבד". אז היא ניגשת אלי ומחבקת
אותי. וככה כשאנחנו מחובקים והשליח מחכה בדלת, אני מביט באגם
רודברג והזקפה שלי מתעוררת לחיים והחברה שלי מתנתקת והולכת
לדלת. ואז אני מרים את האקדח שלי ולפני שאגם רודברג נעלמת
מהמסך, אני מכוון אליה כמו דמות של טרנטינו ודופק לה אחד בראש.