אני מתעורר מחלומות ניאון עטופים ברצועות בס עמומות. "אני
עוזבת אותך", אומרת מור בזמן שאני מקליד את עצמי את אל תוך
הסייבר ספייס, מנגנון ההפעלה פועל אוטומטית כאשר אני מתעורר
ומערכת ההזנה וסילוק הפסולת החלה לפעול. "אני עוזבת אותך ואני
לוקחת איתי את אלה", אני שומע אותה בוכה, אך אינני רואה אותה.
"מור, בבקשה, תירגעי, מה קרה לך פתאום?". "מה קרה לי? מה קרה
לך?! אתה לא מתפקד! אתה כל היום בתוך המערכת! בששת החודשים
האחרונים לא יצאת משם אפילו פעם אחת!". "מור, בחייך, את יודעת
שזאת העבודה שלי". אני מרגיש איך היא תופסת בכף ידי, היא
אומרת: "בבקשה, צא משם, אתה זקוק לשיחה עם פסיכולוג, שיחה
קטנה, זה הכל". "מור, עלייך לקבל את העובדה שהאנושות צעדה
קדימה, תהיי חלק מהמערכת. את יכולה להתחבר לכאן עם אלה ואולי
תראו...". "אני עוזבת לאימא שלי בחיפה, אתה חייב לראות
פסיכולוג, דחוף"

"אבא", אני שומע את קולה של אלה קורא לי מעבר למסך הנתונים.
אני מנתק עצמי מן המיקרופון ואומר: "כן, אלה?". "אבא, אני לא
רוצה לעזוב אותך, אני רוצה שאני ואמא נישאר כאן איתך". "אלה
מתוקה", אני אומר לה, "אין לך מה להיות עצובה, יש דברים עצובים
בחיים שפשוט חייבים להתרחש. אבל אל תדאגי, נוכל לשוחח כל יום
דרך הסייבר ספייס". "אבל אבא... אמא אמרה ש... שכאשר נגיע לשם,
אתה כבר לא תהיה יותר". אני מנסה להבין את משמעות דבריה, זיעה
קרה מתחילה להציף אותי, אני חש בה נוזלת על גבי הכבלים
והשקעים. "תקראי לאימא שלך", אני מבקש ממנה.

לעורך המגזין "תרבות היום", שלום. אני יודע שלאחרונה נאמרו
כנגדי מספר דברים קשים במערכת. הטענה הראשית היא שאינני מתאים
להיות מבקר תרבות, כיוון שאני מבצע את עבודתי מן הבית. אולם
טענה זאת היא בסך הכל דעה קדומה וחוסר הבנה של תרבות הקסם
הטכנולוגי בה אנחנו חיים. במהלך עבודתי עם רשת הסייבר ספייס
נחשפתי לכל מאמר, ספר, סרט ולהיט פופ אשר מבקר תרבות במעמדי
אמור להכירו מקרוב. הרשת סיפקה לי דרך נוחה ומהירה לקליטת
המידע ולכתיבת הביקורת עליו. בנוסף לכך, יש לכבד את מצלמות
הרשת אשר מאפשרות לי לצפות בהופעות, הרצאות, אירועים ומיצגים
ולבצע ראיונות עם אנשי תרבות. אני דוחה מכל וכל את הטענה שאני
מנותק מן התרבות אותה אני מבקר.

"יש שינוי בתוכניות, אנחנו לא עוברות לחיפה", אומרת לי מור,
אשתי. "לאן את לוקחת אותה? מה זאת אומרת שכאשר תגיעו, אני לא
אהיה?". "אולי תסתכל עלי כשאני מדברת איתך? תוריד את המסכה
הזאת מהפנים!". "אני לא יכול מותק, את יודעת את זה, אני עובד".
לא שיקרתי, באמת עבדתי באותו זמן, קראתי חומר על מרוצי-מידע
ברשת, ספורט חדש המשלב חשיבה וזריזות ידיים. "לאן אתן
עוברות?". "אני לוקחת אותה הרבה יותר רחוק", היא אומרת בכעס
ואני שומע אותה מוצצת סיגריה. אני שונא לכבות את אוזניות הרשת
שלי על מנת שאוכל לשמוע אותה ואת מיקרופון הרשת, כדי שדבריי
אליה לא יגיעו אל הגולשים האחרים היושבים איתי בקבוצות הדיון.
"לחו"ל?" אני שואל ולא בכעס, הרי מה זה משנה חיפה, לונדון או
ניו-יורק, הסייבר ספייס זה הסייבר ספייס בכל מקום בעולם. "לא,
לא לחו"ל, אני לוקחת אותה לצוקר-מורקוק'". אני מייד מחפש ברשת
את השם צוקר-מורקוק עוד לפני שהיא תספיק להסביר לי ומגלה
שמדובר בכוכב לכת הנקרא על שמם של סופרי המדע הבדיוני ג'ק צוקר
ומייקל מורקוק ושכיום המסע לשם אורך כ-87 שנים ותשעה חודשים.
"את מטורפת, מור?! את רוצה לקחת את הילדה שלי מחוץ לכדור הארץ?
את רוצה להקפיא אותה למשך 87 שנה?". "אתה חושב שכאן היא לא
קפואה? מה יש לה כאן? אבא שלא קם כבר חודשים מן הכורסה ומעדיף
לשחק דמקה עם אנשים שהוא לא מכיר מאשר עם הילדה שלו". "אני
מפרנס אתכן מצוין". "אנחנו נסתדר בלי הכסף שלך, תודה,
בצוקר-מורקוק אנחנו נחיה בחווה חקלאית ואלה תגדל בין אוויר נקי
ומרחבים ירוקים ולא בתוך הזוהמה הזאת ובין המחשבים האלה.
בצוקר-מורקוק ילמדו אותה לרכב על סוסים או אופניים במקום לזהם
את האוויר עם מכוניות כמו כאן". "מור, זה חולני, היא תרד
מהחללית בת 96 עם גוף ומוח של בת 9. אבא שלה כבר יהיה מת, זה
חולני". "והחיים כאן פחות חולניים? אתה כבר מת. אם תצא מן הרשת
ותחיה בינינו, ניתן לך הזדמנות ונישאר איתך, אני מבטיחה". "את
עושה טעות, מור, את שופטת את האנושות ולא אותי". היא שותקת מעט
ואז: "עוד יומיים כבר לא תשמע מאיתנו יותר".

נראה שמישהו במערכת התוכנית "מקור אחר" עדיין מתגעגע לימי
המערות. בתוכנית ששודרה אתמול בלילה טענו תחקירני התוכנית, כי
תרבות הסייבר ספייס הופכת הגולשים לאנשים מבודדים ומכורים לרשת
הנתונים. אולם זוהי גישה חשוכה ויומרנית הנובעת מתוך פחדיהם של
שמרנים קטנים, שאינם מסוגלים להתמודד עם השינויים הגדולים
העוברים על האנושות. רשת הסייבר ספייס מספקת כיום עבודה, הנאה
וחברה למיליוני גולשים ותיקים וחדשים, ואני קורא לכל מי שלא
מאמ...  
(לקריאת הכתבה המלאה לחץ כאן)

"היי, מה שמך?". "ורד". "אני רואה לפי דף הנתונים שלך שאת
בגילי". "כן, אבל אני רואה שלא ציינת איפה אתה גר". "זה משנה,
ורד? אנחנו פה". "אני לא עושה סייבר סקס עם כל אחד, אני לא
כזאת בחורה". "ואני לא כזה בחור, ורד". "מה אתה עושה?". "אני
מבקר תרבות במספר מגזינים נחשבים, ואת?". "אני טכנאית
במייקרוסופט, מה אתה עושה בתור מבקר תרבות?". "ניתן להגדיר את
המקצוע הזה בכל מני צורות. לדעתי, אני זה שעליו מוטלת משימה
לתת פרשנות משלו לשינויים תרבותיים". "כמו מה?". "לדוגמא,
השינוי בתעשיית המוזיקה, כיוון שכל המוזיקה מגיעה גם ככה
לגולשים ומוזיקאים כבר לא מקליטים אלבומים אלא רק סינגלים,
שנמכרים לפרסומות וסרטים, אז זהו תהליך שישנה ביקורת שלילית
כלפיו, את מבינה? אבל אני דווקא בעד, אני חושב שהגיע הזמן שהכל
יהיה פתוח כל כך, שלא נמשיך לכלוא את היצירה בתוך קופסאות
סגורות. או קחי למשל את הביקורת על תוכניות הריאליטי המשודרות
ברשת. טוענים שהן אינן מוסריות, אולם אני חושב שזה נהדר שהיום
כל אחד יכול לצפות בזוג מקיים יחסי מין או בגלדיאטורים הורגים
אחד את השני, הרי שום דבר לא נעשה בכפייה, זהו הליברליזם
המושלם". "אתה יודע משהו? תמיד חלמתי להשתתף באחת התוכניות
האלה שבהם צופים בשני גולשים מקיימים סייבר סקס". "באמת? את
מעוניינת לנסות?". "כן, אבל אולי כדאי שננסה קודם בלי צופים".
"את צודקת". "מה אתה לובש?". "מה זה משנה?" אני מייצר בעזרת
תוכנת הסייבר ספייס דמות וירטואלית שרירית וחסונה לבושה אך ורק
בתחתוני עור מנומרים. "זה נהדר", היא אומרת ומייד מופיעה מולי
דמותה של בחורה בלונדינית חטובה במחוך וביריות. "את רואה את
היופי שבחיי הסייבר ספייס? גרושתי לא הבינה את זה... אנחנו
יכולים לעשות הכל". אני מנשק אותה, מעביר את ידיי על שדיה
וישבנה ומחכך את איברי בירכיה, ידיה אוחזות בצלעותיי המדומות,
היא מעבירה את קצות אצבעותיה בעדינות על גבי העור וקלטני העונג
משלחים אותות חשמליים אל השקעים שבראשי. "תזיין אותי", היא
לוחשת, ואני אומר לה: "כמו שאף פעם לא זיינו אות..."

לכבוד מגזין "הנפש היום", שלום. זעמתי מאוד לקרוא על מחלת
הנפש החדשה שהוגדרה בידיכם "טכנופיליה". הגדרה זאת הינה נבערת
ומתנשאת. מה שבעיניכם נתפס כמחלת נפש זוהי צורת חיים חדשה
ומרתקת עבור ציבור רחב ובריא מאוד. אולי המושג "טכנופוביה" היא
מתאים כאן יותר. חשוב מאוד להזכיר שאתם הפסיכולוגים כבר הגדרתם
בעבר את ההומוסקסואליות כמחלת נפש וגם את טקסיהן של תרבויות
זרות לכם ככאלו. הישמרו לכם מחזרה על טעויות העבר. (לקריאת
מאמר שכתבתי בנושא הנפש הוירטואלית, לחץ כאן)

הכל החשיך לפתע, אני מנסה לחדש את זרימת החשמל ולא מצליח.
הפסקת חשמל לא הייתה כאן כבר שנים. בייאוש וחוסר אמון אני
מוריד את מסכת הכרום מעיניי, מן השקעים שבגופי אני מנתק את
הכבלים המחברים אותי למערכות ההזנה וסילוק הפסולת האוטומטיות
ומן השקע שבראשי אני מנתק את הכבל המחובר ישירות אל המחשב.
הדירה שלי ואני נקיים ומסודרים, המכונות שלי עושות את עבודתן
נאמנה. אבל זה לא מספיק לי, אני זקוק לרשת, אני צריך את הסייבר
ספייס שלי, את קבוצות הדיון, את המאמרים, את הפרסומים שמשאירים
אותי חי לנצח. אני מתחיל לצרוח לעזרה, אך איש לא בא. בחוץ הכל
מנותק ואין אור. הפסקת חשמל כללית, אני אומר לעצמי, החשמל מייד
יחזור. אבל זה לא עוזר. בדידות ודמעות מציפות אותי. אני דג
מחוץ למים, אני צריך את הכבלים שלי, אני צריך את הרשת, אני
זקוק לה עכשיו, לפני שאני משתגע. אני מתיישב לי מכווץ בפינה,
חסר אונים, בוכה בתוך שלולית שתן, לא מצליח ליישר את הגב ואפי
נוזל. יש לי ילדה שמשוטטת לה קפואה בחלל כבר יותר מחמש שנים
ואני כאן למטה מקיא על הרצפה המבריקה, נושך את כף ידי ומתחנן
לחשמל שיחזור.

רבים ממתנגדי תרבות הסייבר ספייס מסרבים להבין את העוצמה
שבמערכת המידע המודרנית. היום אנחנו יכולים לעשות הכל, לשחק,
ללמוד, לעבוד, לקיים יחסי מין, להקשיב למוזיקה. העולם בחוץ
שייך לזיהום האוויר ולנרקומנים, ואילו אנו כאן מפתחים את עתידה
של האנושות. גם למכוניות ולמטוסים היו מתנגדים מקרב השמרנים,
שחששו מניוון האדם, אך נבואות הזעם שלהם הופרכו להן כלא היו.
חובה עלינו כבני אדם לא לתת יד לאותם אנשים אשר מנסים לשים רגל
לטכנולוגיה האנושית. עתיד ורוד צפוי לנו. לא ניתן לו לחמוק לנו
מבין האצבעות. (לקריאת הכתבה המלאה לחץ כאן)