"בריג'יט! בריג'יט! חכי לי!" צעקתי באנגלית במלוא גרוני.
בריג'יט גלשה לפניי על מסלול השלג בין שיחים, מהירה כמו הרוח
הנושבת בשיערה. היא לא שעתה אליי ורק צחקה בקול פעמונים חזק.
ניסיתי להגביר מהירות  בכל כוחי, אך כוחי לא עמד לי. בריג'יט
מהירה ממני עשרת מונים, אין בכך כל ספק.
גלשתי אחריה בסיבובים, ובכל פעם שנדמה היה לי שהנה אני משיג
אותה, כל שנותר ממנה היה קווצת שיער בלונדי זוהר מתנועע מצד
לצד תחת כובע צמר כחול גדול החבוש לראשה. המגלשיים החליקו על
השלג הלבן והרך, ועוד לפני ששמתי לב, עליתי על מעלה הגבעה ואז
החלקתי במדרונה במהירות עצומה, מאבד שליטה בעוד בריג'יט מחליקה
ברוגע מדהים לפניי. מהירותי הואצה עד שקרבתי אליה יותר ויותר.
היא עצרה לרגע והסתובבה אליי לאחור, בעוד אני כבר ראיתי את
מותי לנגד עיניי ואז התנגשתי בה במהירות.
שנינו הועפנו לאחור, ואני נפלתי על בריג'יט. התנשפנו כמטורפים,
והזדעזעתי לראות את מוט הגלישה החד שלה אחוז בין אצבעות יד
ימין שלה, קרוב כחמישה סנטימטר לעיני. ברגע שקלטתי באיזו
סיטואציה אני נמצא איתה, התרוממתי במהירות והתרחקתי ממנה.
בריג'יט ההמומה התרוממה ממקומה בעזרת ידי המושטת והחלה לצחקק.
"אתה בסדר?" שאלה באנגלית במבטא צרפתי סקסי.
"ווי..." השבתי, נהנה לשמוע את צלילי צחוקה המהדהדים.
היא החליקה את בגדיה וניערה ממעילה את פתיתי השלג שדבקו בה.
הבטתי לשמיים. היום החל לערוב במהירות, והשמש נדמתה כאילו היא
עומדת לשקוע בכל רגע.
"אני חייבת להראות לך משהו", אמרה בהתלהבות של ילדה קטנה.
גלשנו זה לצד זה, הפעם בקצב שלי. היא גלשה בסבלנות מרובה,
וניכר היה על פניה שהיא כמעט סובלת מזה שהיא לא דוהרת על השלג
כהרגלה.
עלינו על פיתולי הר גבוה, מעפילים מעלה מעלה, עד שהגענו לאחר
כשלושת רבעי שעה לפסגתו. הגעתי מתנשף, רכון מטה, ידיי על
ברכיי, מנסה להסדיר נשמתי מהמאמץ. אני מיומן למדי בגלישה, אך
זמן רב לא גלשתי.
"הבט!", קראה מהופנטת קדימה.
הרמתי ראשי ונפעמתי מהנוף המרהיב. תחתינו נפרש שטיח שלג פרסי
לבן ענק שלא נראו גבולותיו, באופקו נראה כדור השמש הבהיר
והעמום בערפל, נוטה לשקוע. אורו החיוור הטיל צללים מכשפים
בכתום ואדום בהירים על עצים כבירים ירוקי עד המכוסים במעטה שלג
לבן חגיגי. המראה הזכיר לי גלוית חג המולד, נוף מהאגדות.
וכאילו מישהו נשמע לי שם למעלה, פתיתי שלג לבנים ורכים נפלו
מטה עלינו בסערה רכה וסוחפת. הרגשתי כאילו אני בחלום ולא רציתי
שייגמר. הבטתי אל פניה של בריג'יט, מדריכת הסקי שלי ששכרתי
לגלישה, וראיתי את הקסם שנצץ בעיניה. לפתע הבעת פניה התחלפה
למודאגת.
"מה קרה?" קרבתי אליה.
היא הביטה בי כאילו ניעורה מחלום ואז לפתע גלשה במהירות-על
למטה. היא האיצה במהירות כה גבוהה, עד שלא יכולתי להדביק אותה.
לבסוף היא עצרה, והגעתי למיקומה מספר דקות לאחר מכן. לחרדתנו
ראינו את הפתח הצר בין ההרים, דרכו הגענו, חסום כמעט עד לחלק
העליון שלו בערמת שלג רחבה וגבוהה. הגישה דרכו הייתה בלתי
אפשרית.
בריג'יט איבדה את העשתונות, נפלה על השלג הרך ותפסה ראשה בין
ידיה.
"הייתי צריכה לצפות שזה יקרה..." מלמלה.
"לא נורא", ניסיתי לנחמה, "נמצא דרך אחרת".
"אין דרך אחרת. אני יודעת, אני מכירה את המקום הזה ככף ידי.
עוד מעט מחשיך ואני לא כל כך בטוחה שיוכלו לחלץ אותנו כעת.
אנחנו רחוקים למדי מבקתת המוצא..."
היא הביטה עצובה לתוך עיניי. שמיכת הליל החלה לעטוף את העולם
במהירות.
"הבה נעלה מעלה. אין פה קליטה לפלאפון, אולי בפסגה תהיה", אמרה
והתרוממה מהשלג. היא ניערה את השלג מישבנה, ושנינו גלשנו בשקט
ללא מילים למעלה.
ממש זה מה שהיה חסר לי, לישון בחוץ על הר בודד, בקור של מינוס
חמש עשרה מעלות עם בחורה שאני לא מכיר ואלוהים יודע מה עוד
מחכה לנו פה.
הפרנויות שלי התחילו להשתלט עליי. אולי יש פה זאבים? אולי
ניפול לתוך בור ושלג יכסה אותנו ולא ימצאו אותנו לעולם?
הגענו לפסגה, בריג'יט פתחה את האנטנה של הפלאפון הקטן והכסוף
שלה וחייגה. רוח שנשבה שם, הפריעה לה להשיג קליטה. בדיוק
כשנואשנו, היא השיגה שני קווי קליטה, ולא משה ממקומה. שמעתי
כמה מילים בצרפתית, שתיקה. כמה צעקות בצרפתית ואז ניתוק עצבני
של פומית הפלאפון.
"מה קרה?", שאלתי, תוך שאני כמעט בהיסטריה.
"אל תשאל. בני הזונות אמרו שלא ניתן לשלוח אנשים במפלסת שלג,
כי עומדת להשתולל סופת שלגים ועוד מעט גם תהיה חשכה מוחלטת.
אני לא מאמינה! אין לנו פה לא ציוד ולא בגדים חמים..." אמרה
בעצבים.
הבטתי בה, לא מאמין לחוסר המזל שלי. קודם ליאורה חלתה ולא יכלה
לבוא איתי לשוויץ, ועכשיו אני תקוע פה, באמצע העולם, במרכז גן
עדן שנראה לפתע גיהינום.
"טוב, במקום שנשב ונבכה על מר גורלנו, נצטרך למצוא עכשיו מחסה
ללילה שיגן עלינו מהסופה ומהקור. עלינו לעשות זאת לפני שיחשיך.
לאיפה נלך?..." היא הרהרה.
בעטתי באבן קטנה ליד רגלי. לפחות לא נתקעתי לבד, כי אז באמת
הייתי מאבד את העשתונות...
"אני יודעת!" קראה.
היא משכה אותי מעלה, וכשהגענו לאמצע ההר בערך, חתכה מספר פעמים
לכל מיני כיוונים, עד שהגענו לחורשה של עצים גבוהים שעליהם
מפוזרים על הקרקעית. השלג כבר לא חדר לכאן מבעד לענפים, ונשען
בכבדות על צמרותיהם. היא חלצה מנעליה את המגלשיים, וכמוה עשיתי
אני.
צעדנו על האדמה הלחה בדממה, שרק נשיבות הרוח וקולות התפצחות
הזרדים לרגלינו הפרו אותה. לבסוף הגענו למין כוך קטן וחשוך
בקרן צוק המתנשא בגאווה אל על.
בריג'יט התכופפה לפתח הכוך, והדליקה פנס, אותו שלפה מתיק הגב
השלה. היא  זחלה פנימה על ברכיה והאירה כל פינה. אין לי מושג
איך היה לה האומץ לעשות זאת בתוך מקום חשוך ואפל שהשד יודע מה
הוא צופן בתוכו.
היא נכנסה פנימה לגמרי וצעקה: "בוא, שפן, המערה בטוחה!"
היססתי לכמה רגעים, אבל הקור כפה עליי להיכנס פנימה במהירות
גבוהה ממהירות האור. שנינו ישבנו בזוויות הכוך הלח והקריר.
באופן מפתיע למדי, הוא היה חם יותר מהכפור ששרר בחוץ. בריג'יט
הציבה את הפנס עומד על האדמה בינינו.
"אולי כדאי שנדליק מדורה קטנה?" שאלתי וחיככתי את כפות ידיי
במהירות.
היא גיחכה. "הזרדים כאן רטובים, ואי אפשר להדליק אותם. גם אם
כן נוכל, בחוץ הרוח תכבה את הלהבות, ובפנים, נו, טוב. אני
מניחה שלא תרצה להיחנק מעשן..."
נהמתי כחיה אומללה והצטנפתי לכדור בקצה הרחוק ביותר מהפתח.
בריג'יט תפסה יוזמה וחסמה את הפתח הקטן ממילא בכמה שיחים,
למנוע מהרוח לחדור פנימה.
"אני רעב", אמרתי. "וצמא".
התחלתי לדמיין סטייק עסיסי מונח על צלחת גדולה בתוספת צ'יפסים
זהובים ופריכים...
בריג'יט חפרה בתיק הגב שלה. "לא הבאתי שום מזון, כי לא חשבתי
שנעדר זמן רב כל כך. אבל יש פה תרמוס עם תה חם. כלומר, אני
מקווה שהוא עדיין חם..."
חטפתי את התרמוס הקט מידיה ולגמתי באיטיות את תה הצמחים
מהתרמוס. העברתי לה אותו, והיא לגמה מספר לגימות.
"אתה יודע שאם נצטרך, המזון מצוי כאן בשפע".
"באמת? איפה?" בלוטות הרוק החלו לעבוד בפי שעות נוספות.
היא האירה עם הפנס אל התקרה המטפטפת, וראיתי שם מושבת שבלולים
דוחה ומגירת ריר.
"זה?!" זעקתי.
"מקור טוב לחלבונים", היא צחקה. "תתפלא לדעת, זה מעדן מלכים.
יש להם טעם דומה לטעם צדפות".
חלחלה עברה בי. היא כיבתה את הפנס כדי לא לבזבז סוללות וישבה
צמוד אליי כדי שנתחמם האחד מגופה של השנייה.
"אז, מה בחור כמוך עושה פה לבד?", שברה את מעטה השתיקה לפתע.
"למה את מתכוונת 'בחור כמוך'?", שאלתי.
"נו, אתה יודע, סקסי..." לחשה.
אני חושב שהסמקתי. כמה זמן לא הוחמאתי על ידי אישה!
"עסקים עם הנאה. את חושבת שאני סקסי?"
היא גיחכה. "כן. אני חושבת שגברים כהים ושחומים, במיוחד מארצות
המזרח התיכון הם נורא אקזוטיים. יש בהם משהו פראי וגברי. לא
כמו האירופאים המעודנים והמתוחכמים. נמאס כבר לראות אותם לבנים
ובלונדינים..."
"אצלנו זה בדיוק ההפך. רודפים אחרי הבלונדיניות..."
היא צחקה. "תמיד רוצים את מה שאין".
שוב שתיקה. "על מה את חושבת?" שאלתי לפתע.
"על הפעם האחרונה שהייתי פה", שפתיה לחשו לפתע קרוב מידי אל
אוזני. "הייתי פה בירח הדבש שלי לפני שבע שנים".
"את נשואה?" שאלתי המום.
"גרושה. כבר שנה וחצי. אמרתי ליוה ן- אני מוכנה לבלות את ירח
הדבש רק בהרים המושלגים של שוויץ. עזוב אותי מאמריקה,
מאיטליה... רק שלג. שנינו חולים על סקי ושלג. מוזר, קרה לנו
אותו מקרה. השכרנו צימר מקסים מעץ לא הרחק מכאן, ונתקענו באזור
זה ממש. באותו לילה גילינו את הכוך הזה".
יכולתי לשמוע את חיוכה הנוסטלגי.
"יש לך ילדים?", שאלתי.
"לא. דחינו את זה כל הזמן. יוהן רצה לרוץ עם הקריירה ולא
התאימו לו ילדים. אם לומר את האמת, גם לי זה לא היה דחוף כל
כך". היא הנמיכה קולה. "למעשה, עכשיו אני מצטערת על כך. אני
כבר בת 35, וכשאמות לא יישאר ממני דבר. אהיה כמו עלה נידף
ברוח. השעון הביולוגי דופק, אבל כבר עייפתי מגברים, מחיפוש
אחריהם, מרדיפה אחריהם".
שתקתי. נשימותיה החמות נשבו על אוזני, ועתה הבנתי שהיא צמודה
אליי מאוד, פניה נוגעים בשלי בעדינות, חזה מתחכך בידי. נשימתי
החלה מתקצרת כשחשתי בשפתיה נוגעות ברכות בשפתיי. חמימות
ונעימות, עטפו את שפתיי, נשקו בעדינות, לטפו את שפתיי ואת
לשוני. לשוני חדרה לפיה החם, המשתוקק. תחילה לא ידעתי אם
להמשיך או לא, אך המשיכה כלפיה עשתה את שלה. התנשקנו ברעב,
בתאוותנות.
עשרים שנה שפתיי לא טעמו טעם שפתי אישה אחרת מלבד שפתיה של
ליאורה. הטעם היה שונה כל כך, מוזר כל כך.
התנתקתי ממנה. "מה קרה?" שאלה.
"אני לא יכול. אני נשוי..."
היא שתקה, ואז אמרה: "אז?"
"מה זאת אומרת? אני נשוי לאשתי כבר עשרים שנה."
"ואתה אוהב אותה?"
אני לא יודע למה, אבל השתהיתי שנייה אחת לפני שעניתי לחיוב.
"אתה בטוח? אתה נשוי לה וחי איתה כי אתה באמת אוהב אותה ונמשך
אליה, או מתוך הרגל? כי חיי הנישואים נוחים לך? כי יש לך
בטחון, יש למי לחזור, יש מי שיטפל בך, יחכה לך, יחשוב עליך.
האם אתה באמת עדיין אוהב אותה ומשתוקק לה?"
"כן", אמרתי, אבל לפתע כבר לא כל כך הייתי בטוח. היה לי נוח
להסתתר מאחורי מסגרת הנישואים.
"אתה יודע מה אני חושבת על נישואים? שזאת רק טבעת יקרה, רק
הסכם, חוזה כתוב על דף. זה מה שנישואים הם עבורי", אמרה והרימה
זרד מול עיניי ושברה אותו בבת אחת.
"שום דבר היום לא בטוח, על איש לא ניתן לסמוך. גם לא על אנשים
שאתה חושב שאפשר. זהו טבעם של אנשים - לחשוב על עצמם ועל
רווחתם. בהזדמנות הראשונה הם יתקעו לך סכין בגב. זוהי טבעה של
אהבה - להיגמר. בני אדם לא נועדו להיות מונוגמים. אני לא חושבת
שזוג מסוגל לחיות יחד, ועדיין לאהוב אחד את השני עשרים שנים
תמימות, שלא לדבר על יותר. נכון, בהתחלה זו אהבה, או קרוב לכך.
אחר כך היא נעלמת, ולא נותר דבר מלבד אולי חיבה, ואם יש מזל,
אז ילדים. יש לך ילדים, נכון?"
"כן. שתי בנות קטנות ומקסימות. הן החיים שלי", אמרתי, עדיין
הופך בראשי את דבריה. "רואים", היא אמרה וליטפה את לחיי,
"האבהות ניכרת בפניך. אני בטוחה שאתה אב נפלא. ובקשר לתירוץ
הדבילי שלך - אם הנישואים שלך אכן היו מקודשים בעיניך, אם אכן
היית אוהב אותה, לא היית משתף איתי פעולה".
המשכתי לשתוק בעודי מרגיש את אצבעותיה יוצאות מהכפפה ונוגעות
בגרוני, מרפרפות על הזיפים באיטיות. רעדתי. שפתיה שוב עטפו את
שפתיי.
"תזרום עם החיים", לחשה בחושניות, "אחרי הכל, החיים קצרים מידי
וצריך לנצל אותם. אני יודעת שאשתך תהיה איתך תמיד. אני אהיה
בראשך כזיכרון מתוק".
היא לא ידעה כמה מתוק...
היא הפשיטה מעליה את המעיל הכבד והניחה אותו פרוש על האדמה,
ולאחר מכן את מעילי תחתיו. היא שכבה עליו, והרימה אותי מעליה,
נאנקת כשנשכבתי בחשש מעל גופה. עיניה נצצו בחשכה. היצרים
התלהטו, ועד מהרה מצאנו את עצמנו עירומים, עורנו רותח אחד כנגד
השני, ניגוד עצום לקור בחוץ.
"אבל מה עם..." שאלתי כששפתיי ינקו את פטמותיה הכהות והקטנות.
היא חייכה באפלה, אצבעותיה משכו את התיק שלה אליה. היא פשפשה
שם עם הפנס והוציאה ריבוע קטן. היא קרעה אותו והתעסקה איתו שם
עם הגב כלפיי. ראיתי נצנוץ קטן חולף לצד עיניה הנוצצות. שכבתי
לצדה, והיא הלבישה אותו על איברי הזקור והמשתוקק. שנים שלא
חשתי התרגשות שכזו עם אישה. גופה הלהיב אותי, וחשתי צורך עצום
לטעום ולגעת ולהכיר כל פינה וכל חלק בגופה, בדיוק כמו שהכרתי
כל נקודה בגופה של ליאורה.
שכבתי מעליה, והיא אחזה בציפורניה בישבני, דוחפת אותו במהירות
כלפיה. חדרתי לתוכה במהירות, מילאתי אותה, נצמדתי אליה. שאבתי
לתוכי את חמימותה, נשיותה, ריחה, טעמיה. נישקתי אותה שוב ושוב,
חפנתי שיערה, שדיה, בשרה. סערת חושים ערבלה אותי לתוכה, ואינני
כבר זוכר מה בדיוק עשינו שם.
לבסוף, התמוטטתי עליה, חם ומזיע, דבוק לגופה ולא רוצה לעזוב.
נשארתי בתוכה עוד מעט, מביט לתוך עיניה עד כמה שיכולתי בחשכה
שהשתררה שם. בדממה נשמעו רק קול אנחותינו והתנשפויותינו.
קמתי מעליה כשאיברי כבר היה רפה, שלפתי את הקונדום בזהירות
וזרקתי לצד, הרחק מאיתנו. התלבשנו במהירות, אוגרים את החום
והזיעה בתוך הבגדים החמים  והתכרבלנו זה בתוך זה, נרדמים לתוך
תרדמת הלילה.

התעוררתי בבוקר כשקרני אור השמש החיוורות מאירות את פניי ואת
פני בריג'יט ברכות. היא התעוררה גם היא והתמתחה בזרועותיי.
עדיין לא נקלט בתודעתי הלילה הקודם. היא שפשפה עיניה, נשקה
לשפתיי בפה סגור, והעבירה אצבעות בשיערה. היא הביטה בשעון,
וקפצה ממקומה כנשוכת נחש.
"מה קרה?" שאלתי מנומנם.
"הם צריכים עוד מעט להגיע. כדאי שנצא ונחכה להם בפתח החסום",
אמרה בקולה המתנגן.
בריג'יט ארגנה חפציה בתוך התיק, הטילה אותו על כתפיה, הזיזה
השיחים וקפצה החוצה. נתנה לאור לחדור לעיניי באכזריות, אך גם
להטיב עמי במבט על רגליה הארוכות.
התיישבתי במקומי, וראיתי את הקונדום הזרוק מציץ מבעד לרגבי
האדמה, בקצה השני את העטיפה. חיוך נמתח על פניי עקב הזיכרון
המתוק של אמש.
הנחתי ידי על האדמה, וחשתי דקירה. כשהרמתי אצבעותיי, הבחנתי
בסיכה חדה מאוד וחדשה. "מה...? סיכה? פה? למה?...!" ואז, בדיוק
כשהבלבול וההבנה הכו בי, נשמע קול הפעמונים של בריג'יט צועק
אליי: "אתה בא? כי אני לא מחכה יותר..."