לירון יושב על הכסא וצופה בי. אני עומדת מולו בחושך, כשרק החדר
הסמוך מואר ודלת החדר סגורה למחצה. בגדיי נושרים ממני לאט אחד
אחרי השני בזמן שכריסטינה אגילרה שרה שיר סקסי ברקע. אני נעה
מולו, מזיזה את אגני בתנועות שכונו על ידי חבריי כ"נחשיות",
ונהנית לראות את עיניו זעות על-פי תנועותיי המעוגלות, מהופנט
מתזוזותיי כאילו הייתי מטוטלת ענק הנעה מול עיניו.
אני מסיימת ויושבת על ירכיו. הוא אוחז בי חזק, מצמיד אותי אליו
ונושק לשפתיי, לצווארי, חופן את שדיי בחוזקה, מוחץ אותם וסוחט
מתוכי אנקות הנאה. אני נותנת לפלג גופי העליון להתעגל מטה,
לידיי ללטף את נעליו, עולות מתחת למכנסיו במעלה רגליו. שדיי
ניצבים מולו כמו זוג גבעות והוא שולח את ידו האחת ואוחז בן,
בעוד השניה תומכת במותניי לבל אפול. אני מתרוממת, שוכבת על
השטיח מקיר לקיר ומסמנת לו באצבעותיי לבוא אליי.
הוא קם, מתפשט במהירות כליל, ואז כורע לרגליי. הוא מפשיל את
תחתוניי וזורק אותם הצידה, מלקק את רגליי מכפותיהן מעלה ועד
צווארי. הוא נושק לי נשיקות קטנות, ולאחר מכן נשיקות רעבות,
בולע את שפתיי, בולע את שדיי, יונק לתוכו את טעמי, ריחי ומראי.
הוא מפסק את רגליי וגוחן מעליי. חזי עולה מעלה ומטה מהתרגשות.
ההתמזמזות הקצרה שהייתה בינינו לא מספקת אותי במיוחד, אבל אני
חשה כמיהה אדירה לחוש אותו בתוכי.  אני מרגישה אותו מתחכך בי,
עומד להיכנס לתוכי.
"שכחת לשים קונדום", אני מזכירה לו.
"נו, אולי לא?" הוא מרים את ראשו.
"כבר דנו בנושא".
הוא משמיע נהמה לא מרוצה מבין שפתיו וקם בחוסר רצון לג'ינס שלו
על הרצפה, תר אחר הקופסה. הוא פותח אותה, מוציא אריזה קטנה
ומרובעת, קורע אותה וחובש על איברו את הקונדום המשומן.
הוא שוב שוכב מעליי, מרים את רגליי וכורך אותן סביב אגנו. אני
מרגישה את קצה איברו מנסה לפרוץ דרך לתוכי. אני חשה בכאב קל.
"אני חושבת שאני לא רטובה מספיק..." אני לוחשת.
"את תהיי אחרי שאכנס", הוא אומר בחוסר התחשבות.
הוא נכנס לתוכי לאט, מחליק פנימה. אני מתכווצת קצת בתוכי
ומרגישה אותו בפנים במהירות, ממלא אותי.
הוא חודר לתוכי פעם. פעמיים. שלוש.
אני מרחיקה אותו מעט ממני, וכורכת את רגליי סביב צווארו, ברכיי
מונחות בשלמות על כתפיו לחדירה עמוקה יותר.
הוא מחייך אליי, עוצם עיניי.
הוא חודר לתוכי חזק. פעם. פעמיים. שלוש.
אני צועקת וגונחת מהתענוג שהוא מסב לי. עוד חדירה אחת - והוא
מפסיק.
הוא יוצא מתוכי באדישות, יושב על השטיח וסוחט את הטיפות
האחרונות לתוך הקונדום. לאחר מכן, מסיר אותו וזורק לפח.
אני מתיישבת המומה. איך הוא גמר כל כך מהר? ובדיוק כשהתחלתי
ליהנות כמו שצריך. בגלל ששכבתי איתו בעבר, ואני יודעת שהוא
מסוגל להחזיק הרבה זמן מעמד, אני מרשה לעצמי לשאול אותו: "איך
גמרת כל כך מהר?"
"את יודעת שלא שכבתי הרבה זמן", הוא אומר.
אני מחייכת בהבנה. שיהיה. "אז תגיד, כמה זמן ייקח לך להיות
מוכן לסיבוב מספר שניים?" אני גוחנת לעברו בחיוך רחב.
"ממש לא הרבה", הוא אומר במתק שפתיים, ואז: "אבל הפעם בלי
קונדום, כן?"
"אבל כבר דיברנו על זה, ואמרתי שאני לא מסכימה".
"את לא סומכת עליי", הוא מנמיך קולו.
"זה לא זה. כבר הסברתי לך מיליון פעם שלא בא לי לקחת סיכונים
מיותרים".
הוא מהנהן. "טוב, לא צריך", הוא אומר ולובש את תחתוניו.
אני מסתכלת עליו המומה. "מה?!"
"את לא רוצה, לא צריך. אני מתלבש בינתיים. אם את מתחרטת, את
יכולה להפסיק אותי". אני מסתכלת עליו מופתעת בעוד הוא גורב גרב
אחד אחרי השני באיטיות.
"את עדיין יכולה להתחרט..." הוא מחייך אליי בעוד רגלו השנייה
כבר בתוך מכנסיו.  פתאום תמונות מהעבר רצות בראשי בזו אחר זו.

איך בבוקר הלכתי לעשות סידורים בקרית הממשלה ופתאום ראיתי אותו
אחרי חודש שלא שמעתי ממנו מילה. איך הלב שלי דפק כמו מטורף.
איך הוא חייך חיוך ענק כשהבחין בי. על השאלה שלו :"למה את לא
בקשר?"
איך חמש וחצי שעות אחר כך הסתכלתי ללא הרף במספר שלו בזיכרון
של הפלאפון ונלחמתי בתוכי אם להתקשר או לא.
איך הוא שמח לשמוע אותי, וקבענו להיפגש, כשהיה ברור לשנינו מה
מטרת המפגש. איך התקשרתי אליו חצי שעה לפני הפגישה, וציינתי
בפניו שיביא קונדומים כי אין לי.  איך הוא התווכח איתי וניסה
לשכנע אותי בלי עם מגוון סיבות ותירוצים. הוא ניסה לגרום לי
רגשות אשמה שאני לא סומכת עליו, ושהוא לא שוכב עם שרמוטות
ושהוא ייזהר וכולי...
הוא ממש לקח את זה אישית, ולא שינה לו מה אני אומרת.
לבסוף הוא התרצה והסכים.

"למה שהכול יהיה בתנאים שלך?" הוא סינן מבין שפתיו בעוד אני
לובשת את התחתונים שלי. לא רוצה, לא צריך.
"את פשוט אגואיסטית. אכפת לך רק מעצמך ומההנאה שלך".
"סליחה?! אתה יודע מה? אני מעדיפה להיות אגואיסטית ולא למצוא
את עצמי מפילה או עם לא עלינו איזו מחלה", אני לובשת גם את
החולצה. "טוב, אתה מפסיד".
הוא צוחק. "אני? מה אכפת לי. אני כבר גמרתי. מה זה משנה לי אם
גמרתי מהר או לאט? אנחנו מחזיקים רק בשביל שאתן תיהנו. לך
לעומת זאת, זה משנה".
אני מביטה בו המומה.
פתאום חדרה בי ההכרה מה הלך פה. הבנזונה גמר בכוונה מהר, כדי
שאני ארצה שוב, ואז זה יהיה על פי התנאים שלו. כדי לתפוס אותי
בביצים, כלומר בביציות, שאעשה מה שהוא רוצה.
חתיכת מניאק!

אנחנו יוצאים מהמשרד, ונכנסים בשקט למעלית ואז יוצאים
מהבניין.
לעזאזל! אנחנו לא מסתדרים כחברים, לא מסתדרים כידידים, ומסתבר
שאפילו לא כיזיזים.
אני נזכרת בפעם האחרונה שנפגשנו לפני חודש, כשהיה לו יום הולדת
ונפגשנו במועדון. הוא היה קצת שיכור וגם אני הייתי מעט מבושמת.

דבר גרר דבר, ומצאנו את עצמנו מזדיינים בחנייה חשוכה על גוש
בטון מאורך.
זה היה הסקס הכי מאכזב והכי בלתי מספק, מכל הבחינות, שחוויתי
מעודי.
זה לא השתנה בהרבה, ולא נראה לי שזה ישתנה אי פעם.
שילך להזדיין, אבל לא איתי...
לא עוד.
"לילה טוב", הוא אומר ונושק על לחיי.
אני מחזיקה בכוח את כף ידי צמוד לצד גופי, כדי שלא תתעופף לה
לעבר לחיו בחוזקה.  "לילה טוב", אני אומרת בכעס.
אני מסתובבת, ורגע לפני שאני יוצאת לדרכי, אני קוראת לו.
לירון מחייך חיוך ענק מאוזן לאוזן, ומתקרב אליי. הוא בוודאי
חושב שהתחרטתי.    
אני מביטה בו בפנים קפואות, ולא רק בגלל הקור המקפיא שמשתרר
בחוץ.
"תזכיר לי בבקשה לא להזדיין איתך יותר", אני מטיחה בו את
המשפט בקור רוח ואז הולכת לדרכי, מסתובבת לאחור בפעם האחרונה,
ולבי נכמר בתוכי כשאני מבחינה בפניו ההמומות.