אחד הסיפורים האירוטיים הראשונים שלי - אוקטובר 2002. חביב,
אין לי מושג למה לא פרסמתי אותו עד עכשיו. שלפתי אותו במיוחד
בשבילכם מהארכיון... אגב, זה לא נראה כמו תסריט לסרט כחול?
:)

אני יושבת על כיסא משרדי במשרד, ומקלידה איזה מסמך מעצבן מתוך
מי-יודע-כמה שהקלדתי היום. עורך דין עמית מזרחי (להלן "הבוס")
מביט בי ממרומי כסא העור שלו ומכרסם את קצה העיפרון שלו. בגביע
כלי הכתיבה שלו נחים כמה עפרונות ארוכים ובתוליים לצד בדלי
עפרונות לעוסים ובטושים. מזרחי תמיד מכרסם את העפרונות שלו
כשהוא עצבני, או כשהוא חושב על איזה תיק חשוב. לפניו מונחים
שני תיקים עליהם הוא עובד היום. אחד מהם הוא תיק "לוינשטיין
נגד לוינשטיין" על זוג שנמצא בהליכי גירושין. התיק הזה מתאר
משפט מאוד מלוכלך, ואני ממש שמחה מזה שמלבד כלב שעליו התווכחו,
אין להם עוד נשמה חיה להתווכח עליה. מזרחי מייצג את הבעל. התיק
השני הוא תיק ירושה של איזו זקנה סנילית שנפטרה ושכחה לכתוב
צוואה.
"שוב אבני שופט בקייס הזה!" הוא נושך בעצבנות את עפרונו, "כבוד
השופט הבן זונה... אני אצטרך לעבוד קשה בתיק הזה".
כעת אני יושבת מול המחשב ומדפיסה מסמך בעניין תיק הגירושין.
מדי פעם אני מגניבה מבטים אל מזרחי שמשרבט קשקושים חסרי חשיבות
על דף תוך מציצה קולנית של העיפרון.

התחלתי לעבוד במשרד הזה כפקידה לפני חודש. המזכירה שלו ראיינה
אותי, והחליטה לקבל אותי. מזרחי היה במילואים, ושבוע שלם לא
ידעתי בכלל מי זה הבוס החדש שלי. אני עדיין זוכרת את הרגע בו
ישבתי על השטיח מקיר לקיר, סידרתי תיק קרטון עבה ומפוצץ בדפים
בזמן שליאורה הקשישה אצה רצה לשירותים. הדלת נפתחה ובחור גבוה
וכהה נכנס לחדר, ובאותה הזדמנות לחיי.
"כן, מי אתה?" שאלתי תוך כדי בחינת פניו המסותתות וגופו החנוט
בחליפה כהה בשלושה חלקים שהלמה היטב את מתארו.
"סליחה? אני חושב שעליי לשאול מי את ומה את עושה במשרד שלי!"
הוא הרים את קולו.
התרוממתי על עקביי, ומתחתי את הגופייה שלי כלפי מטה, מסתירה את
העגיל החמוד שיש לי בפופיק. באותו הרגע ליאורה נכנסה.
"או, אני רואה שכבר הכרת את הבוס החדש שלך."
"עמית?" שאלתי אותו, בוחנת אותו במבט מחודש.
"עורך דין מזרחי, בשבילך", אמר בקול קפוא שהשתלב בצורה מוזרה
ביותר בחצי חיוך, ואז התיישב מאחורי שולחנו.
"חזרת מהדיון?" שאלה ליאורה, "איך היה?" ומאותו הרגע הפסקתי
בכלל להקשיב.
עמית, כלומר מזרחי, הוא אחד הגברים היותר מושכים שראיתי בחיי.
משום-מה חשבתי שכל עורכי הדין הם תרחים זקנים וחנונים, ואלה
שכן צעירים ונאים, הם בטח עורכי דין פליליים כמו בסרטים.

אני מקלידה את המכתב אות אחר אות, במהירות כמעט אפסית. אם
הייתי נוהגת ככה, היו נותנים לי דו"ח על הפרעה לתנועה...
בכל פעם שהוא נמצא עמי במשרד אני בוהה בו כמו מטומטמת ומפנטזת
עליו בתקווה שהוא לא ישים לב...  
בגלל שהוא קיבל רק לפני שנתיים את התואר שלו והוא עדיין חדש,
הוא פתח משרד קטן, אפשר לומר אפילו מצומק, שבו יש מקום רק
לשולחנו, לשולחן הפקידה, ולמדפים עמוסים בתיקים ובספרות משפטית
שכמעט ממוטטים את הקירות.
אני מנסה להדפיס את העמוד הראשון במדפסת. המדפסת מדפיסה חצי דף
ואז מתחילה לחרחר כמו מנוע גוסס. אני מתרוממת ומנסה לשלוף את
הדף התקוע.
"כוס'אמק!" אני מגדפת את המדפסת, ואז נתקלת במבטו הקוטל של
עמית.
"לא נראה לי שזה יעזור אם תקללי אותה", הוא אומר.
"אולי במקום להתלונן, תעזור לי?" אני מכריזה בקול נואש.
"נשים!" הוא מתעצבן וקם בשיא האדישות, "חוץ מפן וממכשיר להורדת
שערות מהרגליים, אתן לא יודעות להתעסק בשום דבר מכני", הוא
מעליב את בנות המין היפה ובפרט אותי.
הוא מתקרב ונצמד אליי מאחור. הוא מזיז אותי מעט ימינה, ואז
גוחן על המדפסת. לאחר כמה התעסקויות קצרות, המדפסת מוציאה
מקרבה קולות גרגור של חתלתולה. הוא מחייך אליי חיוך ניצחון,
ותוך שאני חצי מעולפת מניחוח האפטרשייב שלו, אני כועסת על
השחצנות שלו.
אני מריצה שוב בדמיוני איך הוא נצמד אל אחוריי, איך אני חשה את
איברו מתחכך בבד הדק של חצאיתי. אני ממש מרגישה את זיפיו
מגרדים את עורפי כנייר זכוכית מספר 8, ואת אצבעותיו העבות
מסיטות את שיערי לצד, מלטפות אותו בעדינות לאורכו, ואז אל
כתפיי ומשם למחשוף החולצה הכפרית שלי עם הכיווצים סביב החזה.
ריחו אופף את נחיריי, וידיו עוטפות את גופי, מקמרות אותו מטה
בעוד הוא מעביר אצבע לאורך עמוד השדרה שלי, ואז אל חריץ ישבני.
החצאית מתרוממת מעט מההתכופפות וחזי משתפשף בשולחן. לעיניו
נגלות רגליי עטופות בגרבונים שחורים עד הירך המסתיימים באמרת
תחרה שחורה. בין רגליי מציץ חוטיני שחור (כי אני נורא אוהבת
לפעמים להתאים בין הבגדים התחתוניים שלי. זה גורם לי לחוש
סקסית). עמית, סליחה מזרחי, מושיט את ידו השחומה אל בין רגליי
ומלטף אותי מקדימה לאחור, גורם לי לרטט מהיר בירכיי ולהרטבה
מהירה. באותו רגע מתחוור לי כמה שאיברי משתוקק לאיברו, וכמה
שגופי משתוקק לכך שעו"ד מזרחי ייקח אותי כאן ועכשיו.
מזרחי אוחז במותניי ומסובב אותי אליו במהירות. הוא מצמיד אותי
לקיר, אוסף את זרועותיי מעלה ומעביר לשון חלקלקה ומתקתקה על
גרוני, על שפתיי, עיניי, אפי ואז חוקרת את אוזני ואת תנוכה.
נשימותיו החמות כפי שחשתי עשרות פעמים בעבר על עורי כשגחנתי
מעליו כשהראה לי מסמכים שונים, מקבלות לפתע צביון מיני.
הוא נצמד אליי, אגנו מתחכך באיטיות משגעת באגני, ידיו חופנות
את שדיי, את ירכיי ואת החום הפורץ מבין רגליי. הוא פותח את
השרוכים הקושרים את שתי פיסות הבד החובקות את שדיי, ואז מלקק
אותם בתאוותנות, נפעם מהחזייה השחורה והשקופה שלי שקניתי לפני
פחות מחודש. הוא מרים מעלה את החולצה והחזייה אפילו מבלי
להסירם תחילה, ואז בולע אותם כאילו היו המבורגר עסיסי כמו זה
שהוא קונה במקדונלדס כשהוא נשאר עד מאוחר.
ידיי מעסות את גבו הרחב, ציפורניי חותכות בבשרו מתענוג כשהן
משתלחות תחת חולצת המשי שלו, ואז חודרות תחת מכנסיו החובקים
ישבן נפלא, קטן ומוצק. עם כל נגיעה בציפורניי בתחת החשוף שלו,
הוא קופץ ונצמד אינסטינקטיבית אליי, מה שמגרה אותי להמשיך וגם
ללעוג לרגישותו.
אני מתירה את כפתורי המכנסיים שלו, ומשילה את התחתונים שלו
שבקושי מסתירות משהו. מזרחי נצמד אליי, מרים את חצאיתי הקצרה
מעלה, ומחליק את ידיו על ירכיי החלקות ועל הגרביון. רגלי עולה
ומתחככת כחתולה הדורשת תשומת לב ברגלו עד שהיא נכרכת סביב
מותנו.
"אני רוצה אותך כל כך..." אני לוחשת לו בשיא תשוקתי.
הוא מהמהם ומחכך את הזין הגדול והקשה שלו בין רגליי, ואז מסיר
את החוטיני שלי שהם כבר ספוגים למדי במיצי התאווה שלי.
הוא מתחכך בי עוד, חש את הרטיבות שלי על כיפתו, את הדגדגן
התפוח שלי קורא לו, מזמין אותו להיכל התענוגות.
מזרחי נושק לכל פיסת עור חשופה, נושך אותי, מלקק אותי ואז מרים
אותי תוך שאני כורכת את שתי רגליי סביב אגנו וזורק אותי לקיר.
בעוד גבי מוטח לקיר, מזרחי חודר לתוכי בתנופה חדה אחת ומענגת,
וחודר לתוכי חזק כמו שרק עורך דין עצבני וחרמן זה זמן רב יכול.
אני גונחת בקול, חשה תיקיות קרטון ניתכות על ראשינו, וזה לא
מעניין אותנו בכלל.
"התיקים..." הוא נזכר.
"אני אסדר אחר כך..." אני צועקת אחרי גניחה מיוחמת במיוחד.
בשיא הריגוש הוא יוצא. אני המומה, פי פעור ונשימתי קצרה.
"מה?!..."
"אני רוצה אותך פה על השולחן", הוא אומר, ואז מסובב אותי
ומדביק אותי לשולחן שלי, ראשי מונח בין המדפסת למחשב, פטמותיי
הזקורות מטאטאות את התיקים החומים, ועמוד השולחן המתכתי האמצעי
משלח גלי קור נעימים בכוס החם שלי.
רגליי פסוקות ומזרחי מאחוריי, משפשף את הזין שלו שקצת נפל לאחר
המנוחה הקלה שלה זכה בישבני.
הטלפון מצלצל, ואנחנו לא עונים. מזרחי מניח את ידו על גבי,
ומקמר אותו מטה כך שישבני בולט החוצה. הוא אוחז באיברו ומכוון
אותו לפתח הלח. הוא חודר לתוכי, והתחושה המענגת שנשכחה ממני
מעט, חוזרת אליי במלוא עוצמתה.
תוך שהוא בוטש את תוכי, נשמע קולה הצפצפני של מזכירה עייפה
במזכירה האלקטרונית של מזרחי.
"הודעה זאת מופנית לעו"ד מזרחי. מזרחי, השימוע אצל אבני הוקדם
מעוד יומיים להיום בשש בערב מאחר ויש לו מילואים בשבוע הבא,
וכל החודש הקרוב הוא לא יוכל לטפל בתיק. נא אשר את השתתפותך",
קולה מצפצף והורס את קול גניחותיו הנפלאות.
"לעזאזל!" הוא צועק, וחודר אליי בכוח. "אני שונא אותו. שונא",
חדירה חזקה, "שונא", יותר חזק, "שונא!" הוא צורח וקורע אותי.
אני נהנית וגונחת, מנענעת את האגן לקצב שלו, ומתפללת שהוא
ימשיך להתעצבן...
לבסוף הוא שולף את איברו החוצה, וגומר בתוך חתיכת נייר טואלט.
הוא זורק אותה לפח, ונצמד אליי מאחור. פטמותיו הזעירות
משתפשפות בגבי, איברו שקטן משתפשף בישבני, שיערו הקצוץ בתספורת
כמעט צבאית משתפשף בגרוני. הוא מתנשם על עורי החם, שנינו
מזיעים כהוגן.
אני מתרוממת, והוא עומד מאחוריי, אוחז ברכושנות לא טבעית לו
בשדיי עד כאב.
"הייתי דופק איתך עוד סיבוב", נאנח, "אבל אין לי זמן, אני צריך
להכין את התיק לשימוע אצל אבני".
הוא לובש את תחתוניו ואת המכנסיים. "סיימת את המסמך שנתתי לך?"
הוא שואל.
"מה? איזה מסמך?" אני שואלת.
"מירב, מה זאת אומרת איזה מסמך? זה שנתתי לך לפני שהמדפסת
נדפקה", אומר מזרחי, לבוש לגמרי ומנופף אליי בידו מכיסאו, מעיר
אותי מהפנטזיה המדהימה שהרגע הייתה לי.
"אה, זה. עוד רגע", אני אומרת. אצבעותיי על המקלדת ממשיכות
להדפיס. מבלי שיראה, הכנסתי אצבע מתוך סקרנות אל בין רגליי.
מעולם לא הייתי רטובה ככה...
אני מסיימת את המסמך, מדפיסה ואז מגישה לו, בעוד חזי עדיין
עולה ויורד במהירות-מה מהתרגשות. מזרחי מוריד את רגליו מהשולחן
וקורא בעיון את המסמך. מבטו קפוא והוא לועס באיטיות את העיפרון
שבפיו.
אני מביטה בו בעניין, במיוחד לאחר שאני מבחינה בהבעות פניו
המשתנות. הוא לועס לפתע מהר יותר את קצה העיפרון, מפסיק וממשיך
שוב במרץ. אישוניו נעים במהירות מדהימה מצד לצד. מעולם לא
ראיתי אותו קורא מסמך כלשהו בלהט שכזה.
לבסוף הוא מסיים, מכחכח בגרונו ומניח את המסמך על השולחן. הוא
בוחן אותי בעיניים מצומצמות.
"מה זה?" הוא שואל ומסובב את המסמך כלפי.
"מה זאת אומרת? זה מה שנתת לי להדפיס, זוכר?" אני אומרת
מבולבלת.
"אני לא זוכר שנתתי לך להדפיס לי ארבעה עמודים, אלא רק שניים;
אני לא זוכר גם שכתבתי את הפסקאות האלה", הוא מחייך ומצביע על
פסקה מסוימת בעמוד השני.
אני נוטלת לידי את העמוד וקוראת:
"... לאור הנקודות שהועלו על-ידי אורה לוינשטיין (להלן
"התובעת"), טוען מרשי (להלן "הנתבע"), עמוס לוינשטיין, עפ"י
ציטוט מדויק שאמרה לו רעייתו לפני שרצתה להתגרש מעמו בגלל
ש'איך שהוא נצמד אל אחוריי, איך שאני חשה את איברו מתחכך בבד
הדק של חצאיתי. אני ממש מרגישה את זיפיו מגרדים את עורפי כנייר
זכוכית מספר 8, ואת אצבעותיו העבות מסיטות את שיערי לצד,
מלטפות אותו בעדינות לאורכו, ואז אל כתפיי ומשם למחשוף החולצה
הכפרית שלי עם הכיווצים סביב החזה.
ריחו אופף את נחיריי, וידיו עוטפות את גופי, מקמרות אותו מטה
בעוד הוא מעביר אצבע לאורך עמוד השדרה שלי, ואז אל חריץ
ישבני..."