ובלילה, היא נשכבת באיטיות בתוך החדר הקטן שלה לבדה. זוהי שעת
לילה מאוחרת. היא מתחפרת תחת השמיכה הכבדה, כבדה כמעט כמו
נשימתה.
הדממה שוררת והאפלה מכסה אותה בשמיכה שחורה שחודרת לכל פינה
בחדר ולכל חור ונקב ושקערורית בגופה.
היא מרגישה כאילו היא עוטפת אותה בשקט, ברכות, אך מדוע היא חשה
את לבה פועם בעוז כשהווילונות מעליה נעים ברשרוש בלתי נשמע
כמעט? מדוע היא מתוחה עד כדי כך שהיא מרגישה שהאפלה כבר לא
עוטפת, אלא חודרת בעצבנות ובעצבות, דוקרת אותה בשפיצים מחודדים
כמו סיכות ולא נותנת לה מנוח?
היא מנסה להירדם, אך היא אינה מצליחה והשינה מדירה עצמה
מעיניה.
היא שומעת רחשים בחדר ורוח קרירה ועדינה. אולי אפילו צעדים?
האמנם זו הרוח? אולי יש מישהו בחדר? ואולי, אולי זה המוות
בכבודו ובעצמו שבא לגאול אותה מייסוריה ומבדידותה?
היא פוקחת עיניה הנוצצות באימה וממהרת אל מתג האור, נחבטת
בשידה ובמדפים. האם זה שוב החתול הארור?
לא. אין אף נפש חיה בחדר. אין אף נפש חיה בלבה.
הדלת סגורה אך החלון פתוח. הווילונות נעים והרשרוש המטריד הזה,
לא נותן לה מנוח. היא מגיפה איפוא את החלון במהירות, תוך שהיא
מציצה לצדדים, מתפללת שחתולים לא יקפצו דרך החלון הנמוך בקומה
הראשונה ושלא ישרטו את הזכוכית בקול מצמרר כפי שנהגו לעשות
לעתים.
היא מכבה את האור ומשתחלת שוב לתוך הפוך החם והמגן, מדמיינת
בלבה שזו אמה המגנה עליה ומחבקת אותה באהבה ללא התניות. בניגוד
לאנשים מסוימים.
היא נזכרת בהם ולא יכולה לעצור בעצמה. לא יכולה לעצור בעד
הדמעות המסרבות להיכנע לפקודות המוח וזולגות על עורה, מכות על
לחייה ללא רחם. מתוות שביל צורב עליהן עד שפתיה הרכות וטובעות
בהן את טעמם המלוח והמריר של הכאב והעצב שמכים בתוכה כמו עשרות
פטישי אוויר קטנים.
היא בולעת רוק ומוחה את דמעותיה, מרגיעה את עצמה בכוח.
היא חושבת איך כל המצב שהיא שרויה בו ואיך המציאות יכולים לשמש
כמטאפורה מצוינת לשיר שיתאר את מה שהיא מרגישה.
היא מדליקה מנורת לילה קטנה שמטילה צללים מרקדים על הקירות
שנראים כמו שדונים מרושעים שלועגים לה. היא נוטלת עט ומחברת
ומנסה להפוך את הרגשות והמחשבות למילים, מה שהיא מיטיבה לעשות
בדרך כלל, אך כעת הן פשוט מסרבות ללבוש צלם וצורה גשמית.
העט נופל מאצבעותיה, מותיר כתם דיו על הדף והיא חושבת כמה שהיא
רוצה הרבה. כל כך הרבה...
ובכן, לא יותר מאדם ממוצע, אך זה הרבה יחסית למה שיש לה, שזה
ממש מעט.
ועתה, היא רוצה רק דבר אחד קטן ופעוט וכביכול חסר חשיבות
בפשטותו.
היא רוצה מגע. רוצה חום אנושי.
היא רוצה חיבוק.
זהו זה. חיבוק.
כל מה שהיא רוצה זה מישהו שאכפת לו ממנה, שיאמץ אותה לחזהו
וילטף את שערותיה וימחה את דמעותיה ויחייך אליה ושישתוק.
שלא יאמר מילה, שלא ינסה לנחמה, כי איש לא יצליח במלאכה עקרה
זו.
מישהו שיחבק אותה.
הוא בכלל לא צריך להבין אותה.
הוא אפילו לא צריך לנסות.
רק שיחבק אותה
וייתן לה להרגיש
שאכפת לו...

היא רוצה רק דבר אחד.
דבר פשוט ביותר.
היא רוצה רק חיבוק.

אבל אין מי שיחבק אותה...