אני עומד בין ההמון ומחפש את סודות האנשים.
אני לוחש תפילות ומחפש את תיקוות המסכנים.
תגיד לי אתה מהיכן הגעת? תספר לי לאן אתה הולך?
מי נתן לך משמעות לחיים?
מי מחק  לך את החיוך מהפנים?
בתוך בני אדם על קרקע מוצקה טמון עולם גדול.
בתוך עולם גדול טמון לו אדם קטן.
ולי בראש טמון לו שדון שציירתי עם מכחול.
והרי הכל ציור יצירת עולם, צבעים שונים מכסים בני אדם.
צר לי אחותי שאת קיבלת את הגוון השחור, ואימך בוכיה גוון אפור
קיבלה.
ואני מנסה להפוך את שתיכן לכחולים וסגולים אך ללא הצלחה.
אך בשבילי אחותי תמיד היית ועודך לבנה.
אך בין צבע חיים מכאן וצבע קודר משם
אני הענקתי לך אהבה מלאה, בצבעי קשת בענן.
תפרחי, תברחי לשדות הירוקים, והפרושים עוד לפנייך.
תרוצי תחשפי את החיוך הכלוא בין שפתייך.
ואל תשכחי זו רק פעם אחת אחותי, פעם  אחת  ודי לא נחזור.
אני מחפש את הלבן ועוד אמצא את הגוון שיהרוג לך את השחור.
אני מסתכל בספרים ובתוך קופסאות חשמליות בוהה.
הכל הצגה ואני לפעמים לא משחק, אני רק מעוניין בלהיות הצופה.
אך בתוך חלומות טובים כרעים אני מכיר אנשים .
חלקם טובים, חלקם פחות, חלקם שותקים וחלקם מלאים באותיות.
ואני מלא בבועות של תיקווה.
שאחותי, אחותי שלי תקום ותיכנס לבועה מוגנת ובריאה.
בועה מלאה בשימחה.
הבועה של אחותי לא תתפוצץ לנוכח מציאות, היא תתגמש ותלטף את
הסיכה.
הבועה של אחותי, תהיה בועה של אהבה
שהענקתי לה מקופסאת הסבון שצבועה בצבעי קשת בענן.
הקופסא שחיפשתי ומצאתי בי, שאינני יכול לתת לה את כולה.
כי את השחור תנצח אחותי, רק אם תמצא קופסת בועות אושר בצבעי
קשת משלה.