השמש זרחה. לשם שינוי, היה זה יום רגיל לחלוטין. בלי אש, בלי
דם, בלי פחד.
סתם יום...
תושבי העיר קמו ממיטותיהם לאחר לילה רגיל לחלוטין. לא שינה
טובה במיוחד, לא שינה רעה במיוחד.
הם אכלו להם ארוחת בוקר רגילה לחלוטין. לא חמה במיוחד, לא קרה
במיוחד.
הם הלכו לעבודותיהם בדרך הרגילה. לא מהר במיוחד, לא לאט
במיוחד.
נראה היה כי היחוד שלהם הוא בחוסר היחוד שלהם.
ניתן היה לחשוב שהם כל כך לא מיוחדים, עד שהם מאוד מיוחדים.
היה קל להתבלבל ולחשוב שהחוסר יחוד שלהם הופך אותם למיוחדים.

אבל היה משהו שהיה מיוחד בהם.
משהו שביטל את החוסר מיוחדות שלהם - וכך ביטל את המיוחדות
שלהם.
הם היו ריקים.
כמו תכולתה של תיבה הנמצאת במערות.
ריקים לחלוטין.
גופם מעולם לא נשם נשימה, מכיוון שלא היו לו ריאות להכיל את
החמצן. הם היו רק עור. אפילו לא עצמות. עורם היה כשלד חיצוני.
שלד, המגונן על ריק.


כל האנשים האלה חיו בתוך מוח של אדם.
האדם הזה היה מלא באנשים ריקים.
מוחו חשב עליהם ללא הרף, אך שניסה לחשוב כמותם היה מגיע לריק.
כלום. שממה.
כאילו במוחו היה חור שחור.
והחור הזה רק גדל. כמו שאב את שאר המחשבות של האדם הזה.
לאט לאט מוחו התרוקן.
ובמקום מחשבות היה לו חור. חור שחור.