כשאני חובטת בשק ומוציאה את האגרסיות שלי, אני חושבת על כמה
דברים.
כמובן, אני מרוכזת במה שהמדריך אומר לנו לעשות. אבל בזמן
שהאגרוף פוגע בשק או כשהבעיטה מגיעה אליו בעוצמה, אני נוטה
לחשוב על הפנים שלך. על כל הפעמים שעיצבנת אותי, ושאני בכל
אותן הפעמים לקחתי בחשבון את היתרונות שבך, כי אני מאמינה שעל
קשרים עם אנשים לא מוותרים בקלות.

כשאני חובטת בשק בעוצמה, אני אומרת לעצמי שבמקום להוציא את זה
על אחרים או עלייך, אני אוציא את זה בצורה יותר בטוחה. אם אני
אבוא ואחבוט בך, יגידו שאני משוגעת. אולי לטווח הקצר זה ינחם
אותי מעט, אבל לטווח הארוך זה לא יפתור או ישנה דבר. אני כל כך
שונאת אותך, לפעמים. אני כל כך אוהבת אותך הרבה פעמים.

תבטיח שלא תוותר עליי. חוסר ביטחון אופייני לי. תמיד חושבת
שכולם יעזבו אותי ושכולם שונאים אותי.
כשבוחנים סיטואציה שקרתה, תמיד חייבים להסתכל על מכלול הדברים.
לא רק על הדברים הטובים, אלא גם על הרעים שהיו מלווים אליהם.
כל כך כיף לשקוע בדברים טובים. שמעתי פסיכולוגית אחת בטלויזיה
שמסבירה שאסור להתעלם מהדברים הרעים, כי הם לא ייעלמו, הם
אפילו יחמירו... אז אני תמיד משתדלת לראות את הכל.

למרות שמשתדלים לשכוח מבנאדם מסוים, מכל סיבה שתהיה, ולא רוצים
להיתקל בו כדי שהזיכרונות לא יעלו, מספיקה פעם אחת כדי שהכל
יגעש ויתפרץ מתוך הר הגעש הפרטי שלנו מעל לפני השטח.
אחרי כל הניסיונות, האנליזות על הכל וכמוהן המחשבות
האינסופיות... הכל עולה ללא פחד. עולה ומתפרץ.