כן, היו לו חיים קשים, הוא היה חי ברחובות, מקבץ נדבות, אוכל
מהזבל, מה חדש?
הוא יצא מזה.
הוא ידע מאז ומעולם שאין בור יותר עמוק מהמקום שבו הוא היה,
אליו הוא נולד. טוב... בעצם היה. המקום בו היו הוריו.
"החיים לא ישתנו אם אתם לא תשנו אותם!" הוא אמר להוריו בארוחת
הערב כשהיה בן 15. הצלחת ממנה אכל הושלכה על הרצפה, תיק קטן
ומרופט הורם מפינת החדר. כשצעד דרך דלת הכניסה הוא החל לרוץ
כשהוא לא יודע לאן.

הוא עדיין לא יודע. כבר שש שנים הוא לא בן 15, כבר שש שנים לא
ראה את הוריו.
מתיו רץ כל יום סביב המחנה הצבאי שלו. הוא קצין ראשון כבר חצי
שנה בשרותו של המלך. הוא עדיין רץ כי נדר נדר עם עצמו. הוא
ימשיך לרוץ עד שיבין ממה הוא בורח. לפי השערתו הוא ירוץ כל
חייו.
החול מהדהד מתחת למגפיו. הקצב קבוע. הדבר היחיד הקבוע בחייו.
הרוח החמה והחוליות העצומות סביבו לא מפחידות אותו. הוא מסוגל
לקרוא לכל אחת בשמה. הוא העניק להן את השמות הללו. זיעה ניגרת
על גבו, נספגת במדיו הצהבהבים. מרחוק קשה מאוד להבחין בו.
מדיו, שערו ואפילו עורו נבלעים בין גבעות החול.
הרוח המעגלית סביבו היא האות היחיד לכלי הרחיפה הנוחת לידו. רק
מגפיו המכים בחול נשמעים, כמו קבר, אך הוא עדיין אינו מת. כמו
מוות, אך הוא עדיין אינו לבד.
"מתיו!" הוא שומע קול קורא בשמו. הוא מסתובב אך ממשיך לרוץ.
עקביו בולמים עם כל צעד נפילה בטוחה, ידיו נעות בצורה נמרצת
יותר וזיעה חדשה מתחילה לבצבץ על מצחו.
כלי הרחף לא נחת כפי ששיער, הוא ממשיך לרחף, נע יחד איתו,
מאחוריו, או יותר נכון מול עיניו.
לצופה אקראי נראית התמונה כאילו הוא בורח הבודק את מצבו. הדבר
מעלה חיוך נדיר על פניו, חברו הטוב הוא הקורא בשמו מכלי הרחף.
"מתיו, יש לך מסדר עוד חצי שעה. באתי לאסוף אותך..." נשמעה
צעקה קיצרת רוח מהרחפת.
"יו, תחזור לבסיס המזוין. אתה יודע טוב מאוד שאני אספיק להגיע
בעצמי! הרי מעולם לא איחרתי להגיע. כל יום אני רץ כאן!" צעקתו
הייתה נזעמת לא פחות. הוא הסתובב, קצבו לא משתנה. הוא המשיך
לרוץ.
השינוי במיקומה של הרחפת ניכר רק בהופעתה הפתאומית מולו, יו
כיבה את הפרופלור.
תמונה חדשה נגלית לצופה האקראי על האירוע המוזר. הפעם זהו האדם
הרודף אחר הרחפת. האבסורדיות שבתמונה לא הצחיקה אותו, חייו היו
אבסורד אחד גדול ומתמשך.
"יא חתיכת אהבל עקרוני ומפגר אחד!!! המלך מגיע היום! תעלה כבר
על הרחפת לפני שאני יורד ומעלה אותך במכות!" מתיו חייך. הוא לא
עצר, רק הגביר את המהירות ועלה על הרחפת.

הוא עדיין רץ, חלפו עשר שנים מאז היה בן 15 וארבע מאז אותו
מסדר.
האבן מהדהדת עכשיו מתחת לנעליו. אין הוא רץ יותר על משטחי החול
הענקיים סביב מחנה צבאי. עכשיו אלו הם שבילי הגן המלכותי. אין
הוא זוכר את שמותיהם של החוליות העצומות, כיום מעניק וזוכר הוא
את שמם של עצי הגן סביב השביל. אך דבר אחד לא השתנה, קצב מגפיו
שעדיין מהדהד, אך על שביל האבנים ולא על החול.
הזיעה שניגרת על גבו נספגת עכשיו בגופיית כותנה לבנה ומהודרת,
כיאה ליועץ הביטחון הצעיר ביותר של המלך.
הרחפות שעוברות מעל החומה מפתיעות אותו רק במעט. כבר חודשיים
צפה בבגידה נרקמת סביבו, חודש תמים הזעיר והתריע, איש לא
הקשיב.
הוא סוטה מהשביל, הורס בצעדיו הגדולים והמהירים צמחים אשר סגד
להם בימיו הראשונים כאן. הבל ממלא את ליבו, אין הוא יודע אם
הוא מבכה את הצמחים אשר הרס או את החיים אשר יקח עוד דקות
אחדות. גודלו של הגן מצטמק לנוכח פסיעותיו האדירות. הוא עדיין
עירני, אך הוא יודע שלא יארך הזמן עד שהתשישות תפיל אותו, אם
לא יהיה זה נשקו של האויב. הוא אינו חש צער על מותו, זה מתקרב
אליו בצעדי ענק, כשם שהוא מתקרב אל הטירה.
הוא נכנס דרך הדלת שפרצו הבוגדים, מגפיו לא מהדהדות על מרצפות
חשופות, אלה כבר אינן חשופות. גופות השומרים ממלאות אותן. רק
המדרגות בהן הוא עולה חושפות מחדש את הצליל המבורך, הקצב של
חייו. אלה הן מדרגות המשרתים וחייהם חסרי משמעות לבוגדים, אין
הוא יכול לומר זאת על עצמו.
הוא עומד במעבר החשוך, יודע שהשקט סביבו ימשך רק שנייה אחת.
הדלת זזה עם לחיצה עדינה על הלבנה המתאימה. האור בחדר חושף נער
מפוחד, דלת נעולה. אוזניו קולטות קרב מאחוריה. אין היסוס
בצעדיו, הנער נלקח, דלת הסתרים ננעלת ומגפיו שוב מהדהדים על
רצפת האבן במעבר הסתרים.

יומיים חלפו מאז המרד, הנער במקום מבטחים. הוא רץ שוב, הפעם על
חייו. זו היא הפעם הראשונה שהוא חש שהייתה מטרה לריצה של
חייו.
חץ.