נכתב לסדנה ה-46, שעסקה בחוויה מינית ראשונה.

"הנה אהבתי, הכנסי פנימה
תני לי לחמם אותך באש לבי.
הכנסי פנימה, סגרי את הדלת
על רוחות הפחד הנרקחות בחוץ."
(Cotton wool, Lamb)

אני אומרת לנועה: סדיני סטן לבנים. רכים. נרות סביב. ריח של
דבש. ריח של קטורת. ריח של שמן לבנדר, שצף במים, בכלי חרס
שבתחתיתו נר. אור עמום. בחוץ חורף. גשם מקיש בחלון. ברק קורע
את החדר, מגלה לרגע את העור החשוף. ואז הרעם - הבהלה שמכדרת
אותי אל החום. אל הבטחון. הרעם מתגלגל הלאה, ובחדר נשארים רק
הקול המערסל של לו רוהדס, עוטף אותי בצמר כותנה.
נועה אומרת שאני מדברת שטויות. בתולין היא סוג של נכות. מחלה.
למזלי הרב, למחלה יש תרופה. לא משהו מסובך. כדרכן של תרופות,
קצת מרה. רק זריקה קטנה, וזה עובר. לא צריך להמתין. לא צריך
להתחבט. צריך רק לבחור בבחור, ולעשות את זה. נתכנן יחד - לא
נכשל. שבוע מהיום, לכל היותר, ואהיה חופשייה מהעול הזה.

"מי יסכים בקלות?" שואלת נועה. "מי לטש בך עיניים? מי פיזר
רמזים? מי נגע בעורך, בחטף, כמבלי משים?"
אני הופכת את קנקן הבחורים שהכרתי. מה רק נדמה לי? מה סתם
חשבתי? "את זוכרת את ירון?" אני שואלת את נועה. "ירון שלמד
בכיתה המקבילה? פעם התקשר אלי, כשהייתי חולה."
"ירון? זה מושלם!" נועה מתמוגגת. "הוא עדין ורגיש, כמו שאת
אוהבת. על נקלה אשיג את מספרו הנייד. את תתקשרי אליו, אני
אחזיק לך את היד."

"היה סרט יפה," אומר לי ירון. "שחקנים צעירים, אך רבי כשרון."
אני מהנהנת, משחקת בחגורת הבטיחות. מימיננו הדירה, בה נועה
ואני גרות בשכירות. אין אור בחלונות. נועה יצאה, השאירה אותי
לבלות.
"את יודעת, הופתעתי כשהתקשרת." גופו מפותל לעברי, מהוסס. יד
אחת על ההגה, שניה על גב הכסא.
אני מחייכת, או לפחות מנסה. כל הדרכתה של נועה נמסה. כמו
בבחינת הבגרות במתמטיקה. רק חלל אפל בתוך הראש שלי. אבל הפעם
נועה אינה בנמצא. כתב ידה הצפוף על פתק קטנטן, שנוחת בדיוק
במרכז השולחן.
ירון נאנח. "תתקשרי אלי שוב?" הוא נושק ללחיי, ונשמע קצת
עצוב.

"ירון? מה חשבנו?" נועה משתוממת. "הרי בחירה גרועה ממנו לא
קיימת! הוא כמו פצע פתוח, שותת מוגלת בתולין. אבל מה לנו כי
נלין? הרי הגברים סביבנו כקרפיונים באמבטיה. רק נושיט ידנו,
ונחפון יותר מכפי צרכינו. אך עלינו למצוא דג משומן. כזה שרכש
נסיון עם הזמן. בחור מבוגר - זה צו השעה. יש מישהו כזה שאת
מכירה?"
אני הופכת את קנקן הגברים המבוגרים. על מי שמעתי כל מיני
סיפורים? "אולי האלוף?" אני שואלת את נועה.
"האלוף! זה מושלם!" קוראת נועה בצהלה. "אולי גם תצא לך מזה
רגילה. הוא זיין את כל בנות הפיקוד, זה ידוע. הוא יזיין גם
אותך עוד לפני סוף השבוע."

נועה ארגנה לי טרמפ הביתה עם האלוף. אמרה לו שאני חשה ברע.
סובלת מאיזשהי מחלה. לא משהו רציני. גם לא מדבק. סתם זקוקה
למישהו שאותה יחבק.
האלוף אומר שצריך לעשות עיקוף. פקקי תנועה - תירוץ שקוף. דרכי
עפר אל לב פרדס. "תריחי... תריחי את ההדרים... תגידי, את גרה
עדיין עם ההורים?"  
שתקתי. האלוף לא שם לב. "בעצם את גרה עם נועה... נזכרתי. אז
למה גם היא לא באה איתנו? היינו יכולים להנות כאן שלושתנו."
שתקתי. האלוף התחייך, והתיר חגורות. "אז נהנה כאן רק שנינו,
נו, גם די נחמד. ספרי לי, מה את אוהבת במיוחד?"
שתקתי. האלוף שיחרר כפתורי מכנסיו. איברו הצבאי הזדקר מאילו.
"כזה גדול כבר ראית?" שאל בגאווה. הסתכל בפני, והתמלא אכזבה.
"מה נבהלת?" השתומם. "זה גדול, אך נחמד. אם גדול לך מדי, את
יכולה עם היד."
שתקתי. קפאתי. התכנון של נועה לא עבד. האלוף נואש ממני, וגמר
לבד.

"ריתוק לסופשבוע?" נועה מזדעזעת. "חשבתי שהפעם זה יצליח, את
יודעת. נו טוב, האלוף היה בחירה אומללה. צריך מישהו שיש בו
חמלה... אבל גם כן זרות. מישהו פשוט. שיעשה מה שצריך, ואחר כן
יעלם..."
"אולי נמצא תייר מזדמן?"
"תייר! בדיוק! את גאון!" קוראת נועה בסיפוק. "בדיוק מול הבית
שלנו יש בר. תיירי העיר מתכנסים בו עם ערב. כולם חרמנים.
מחפשים מקומיות. בחרי לך אחד - קלי קלות."

הבר אפל. מסריח מסיגריות. אני מתיישבת ליד ברוס. תייר
מאוסטרליה. הוא מספר לי דברים שאני לא מבינה. הבירה זורמת
לתוכו, ולא אכפת לו שאיני עונה. על-פי טון דיבורו אני מנחשת
מתי להנהן. מתי מתאים "לא" ומתי מתאים "כן". כף ידי בידו, הוא
מתבונן בקווים. לוחש לי אלכהול ואהבהבים. כשאנחנו קמים, שיווי
משקלו אובד. אני בורחת אל נועה: "כלום לא עובד!"
נועה מוחה דמעותי, מנחמת. מפיגה את מר אכזבתי כקוסמת. ראשי
בחיקה, על מיטתה הרחבה. סדין סטן מתוח לרוחבה. צללים נמתחים
באור הנרות העמום. נועה מלטפת את שערי: "אל תדאגי מכלום."
שמן לבנדר מתאדה אל האוויר. הבל פיה של נועה מתוק ומסעיר.
של מי האצבעות הלוטפות את שערי? של מי השפתיים הנושקות
לצווארי? כיצד, מאליהם, נפרמים כפתורי חולצתי?
נדמה שאני חולמת, אף שאיני ישנה.
לו רוהדס שרה על צמר כותנה.