אמנון ודוד התעוררו בחדר קטן וחשוך. הם מצאו את עצמם ישובים על
כיסאות ליד שולחן בודד שעמד במרכז החדר. ליד השולחן הונח כסא.
על התקרה התנודדה לה מנורת פלורסנט ישנה. וזה כל מה שהיה בחדר.
לפתע נשמעו צעדים מבחוץ. הדלת נפתחה ונסגרה. שוטר חסון ומצולק
התיישב מולם. הוא הסתכל להם בלבן שבעיניים. הם הסתכלו לו בשחור
שבעיניים. לאחר שתיקה קצרה פתח ושאל: "אתם יודעים למה אתם
כאן?"
היה לו קול צרוד מאוד.
לאחר שתיקה קצרה ענו: "לא". היה להם קול ישנוני למדי.
"אז אני אסביר לכם." הוא שלף חפיסת סיגריות מכיס חולצתו
ובאיטיות מחרידה הוציא סיגריה, הדליק אותה עם גפרור (הגפרור
הראשון נשבר, אז הוא ניסה בשנית). לאחר ששאף מלוא ריאותיו
ניקוטין, נשף לעברם עשן והמשיך: "לי קוראים אברם. אני נשוי
פלוס שלוש. לבת שלי הקטנה יש היום יומולדת, כפרה עליה". הוא
חייך, ומיד הרצין. פניו לבשו ארשת מאיימת ועיניו יקדו. "אני
השוטר הרע", אמר. "לצורך העניין נקרא לי צ'יקו. בדרך-כלל
מביאים בהתחלה את השוטר הטוב ורק אח"כ את הרע. אבל השוטר הטוב
בשירותים, אז הוא ביקש ממני להחליף אותו לכמה דקות, אם זה בסדר
מצידכם. אנחנו קצת לחוצים בזמן. זה בסדר, לא?"
אמנון ודוד (במקהלה): "כן, כן, ודאי."
"יופי", אמר צ'יקו והמשיך להתבונן בהם. פתאום התנער ושלף פנקס.
הוא עיין בו זמן-מה ומלמל: "אה,
טלטולים." הוא קם מהכסא, אחז ביד אחת בחולצתו של אמנון ובשניה
בחולצתו של דוד והחל מטלטל אותם באגרסיביות.
"היי! מה א...א...תה עו...שה?!" צעקו בתמימות. צ'יקו חדל
טלטלת. "אני השוטר הרע, זוכרים?"
אמנון: "אבל אנחנו צריכים לדעת קודם למה אנחנו כאן, לא?"
"אה, נכון", פלט צ'יקו. הוא חזר לשבת ועיין בפנקס. "אתם
מואשמים בכמה סעיפים: בשוד, בייבוא 200ק"ג כדורי אקסטזי,
במירמה והפרת אמונים, בגניבת אריה, בהפרעה לשכנים, בייבוא מלא
מלא פלפלים סודניים ובקשירת קשר לרצח אישיות בכירה מתחום
הבידור והפנאי."
אמנון: "לא יכול להיות, תפרו לנו תיק!"
צ'יקו: "מה הקשר? תעזוב את התיק שלך בצד רגע. אתה מואשם במלא
מלא סעיפים חמורים! האם אתה מודה?"
אמנון: "לא, אני מכחיש הכל." צ'יקו הפנה מבטו לדוד.
דוד: "גם אני מכחיש. הדברים הם חסרי כל שחר. לא היה ולא נברא.
לא דובים ולא יער. הדברים מופרכים מיסודם. אנחנו שעירים
לעזאזל. אנחנו קורבן תמים של המשטר. אין לנו שום קשר לזה.
צ'יקו: "עכשיו אפשר לטלטל אתכם?"
אמנון: "לא. אני דורש לדעת מה המניעים שלכם לחדשות נגדנו."
"חכו שניה", אמר צ'יקו ויצא מהחדר. אמנון ודוד נשארו בחדר
המומים, כואבים, דואבים.
"אני לא מאמין שזה קורה לנו", אמר אמנון.
"מאיפה הם מפליצים את ההאשמות האלה?" רטן דוד.

הדלת נפתחת ובחור צעיר בשיער מחומצן נכנס לחדר בקפיצה פראית.
הוא מתיישב על הכסא.
"שלום לכם, רוצים סופגניה?" הוא מגיש להם שתי סופגניות. את
השלישית הוא טוחב לפיו ובפה מלא מוסיף:
"אמנם חנוכה היה לפני שבועיים, אבל זה היה בפריזר."
"לא, תודה", ענו פה אחד.
"ובכל זאת", הפציר בהם.
"לא, לא, אנחנו בדיאטה. באמת תודה."
הוא הביט בהם בחשד ומשך בכתפיו: "טוב, איך שאתם רוצים. לי
קוראים סילבר. אני השוטר הטוב", הוא צחק.
הבחור היה יותר מדי קופצני, היפראקטיבי ומחוייך עד כי הדבר
נראה חשוד בעיניהם. לאחר שבלע את הביס האחרון ליקק את אצבעותיו
בזו אחר זו, גיהק, צחק ושאל: "מה עשיתם ב- 9/12 בשעה 17:00?"
אמנון: "מאיפה אני זוכר".
סילבר: "תיזכר!"
אמנון: "ה- 9/12?... נדמה לי שהייתי בהופעה של שלום חנוך."
דוד: "אני הייתי בגראז' עם הסובארו שלי. היא התקלקלה באמצע
הכביש ו..."
סילבר: "שלום חנוך?! היז דה בסט סינגר! משיח לא בא..." (מזמר).
לאחר הרהור קל הוסיף: "אבל בעצם אריק איינשטיין יותר טוב."
אמנון: "אני לא מסכים איתך."
סילבר: "בטח שכן! אדון שוקו הולך לבקר חבר שלו, אדון שוקו אחר
(מזמר). לא פחות מגאוני! חה חה חה", הוא פורץ בצחוק ומודיע
בחגיגיות: "אי לכך ובהתאם לזאת אני פוטר אתכם מכל אשמה ומשחרר
אתכם לחופשי."
הדלת נפתחת. שדה ירוק עם מפלים ונהרות. שמש קיצית מפזרת את
חומה וסנאים וצבאים משתובבים באחו. דוד ואמנון מקפצים אל-על
ופורצים בשאגות שמחה וגיל ("יש! יש!"). להקת נשים שחורות
ושמנות מהכנסייה הרפורמית פוצחות ברינה ומוחאות כף (freedom,
freedom).

התחנה המרכזית. אוטובוסים נכנסים ויוצאים. אמנון ודוד יושבים
ברציף ומחכים לאוטובוס שיקח אותם הביתה.
"אני עד עכשיו לא מבין מה הם רצו מאיתנו", אמר אמנון.
"גם אני לא", הסכים דוד.
מאחוריהם עמדה אישה זקנה ואחזה בסלי שוק מלאים. לידה עמד בחור
צעיר עם זיפים עבים, שאחז בתיק קטן וסינן כל הזמן: "אללה אכבר,
אללה אכבר." לידו על הספסל ישב איש ג'ינג'י עם משקפי שמש
גדולים וחלוק בצבע בז' וכובע תואם רחב שוליים, והסתיר את פניו
בעיתון גדול באמהרית. לידו ישן תנין ענק. דוד, שהיה עירני,
דרוך וחשדן כתמיד, הבחין בגברת הזקנה כבר מזמן ולא חדל לגרוע
ממנה עין. פתאום קרה דבר לגמרי לא צפוי, שהקפיץ את יושבי הרציף
על רגליהם. הגיע האוטובוס, מוקדם מהרגיל. אמנון ודוד עלו עליו,
לא לפני שנתנו לאישה הזקנה לעלות, אלא אחרי. הם התיישבו במושב
הלפני אחרון והיא מאחוריהם, במקום הקבוע שלה בטיולים השנתיים.
דוד: "אני לא יודע מה הוא רצה להשיג בזה."
אמנון: "מי?"
דוד: "זה שהפליל אותנו."
הזקנה רכנה לעברם ולחשה: "אני יודעת."
הם הסתובבו בבהלה ועיניהם שואלות. היא הביטה בהם, קרצה בעינה,
ועיניה עונות.
"תרדו אחרי", היא אמרה וירדה מהאוטובוס. והם אחריה. לפתע דפקה
ספרינט מטורף והנוף חלף על פניה במהירות. דוד ואמנון החלו
מדדים אחריה, בקושי רב. בדרך חילקו להם אנשים בקבוקי מים, הם
שתו לגימה או שתיים, שפכו מעט מים על פניהם וזרקו את הבקבוק על
הרצפה, ממשיכים לרוץ. עשרות ילדים עמדו והריעו, מעודדים את
הזקנה. לבסוף היא הגיעה לקו הסיום, הרבה לפני כולם. היא קרעה
בגופה את הסרט שסימן את הקו ודמעות של אושר הציפו את עיניה.
ברקע מתנגן השיר 'We are the champions' ובלונים נופלים
מהאוויר.
חגיגה.

לאחר זמן הגיעו אליה דוד ואמנון, והיא הובילה אותם אחריה. לאחר
זמן שנראה בעיניהם כנצח, אחרי שצעדו בין סמטאות מפותלות, הגיעו
למבנה גדול ומפואר עם שדות מוריקים ומיזרקות. מעל שער הכניסה
התנוסס שלט מאיר עיניים: 'מוזיאון הנרקיסים הצהובים'.
"כאן שוכן האיש שהפליל אתכם", אמרה האישה, "והוא לא יעזוב
אתכם. אף פעם. כל מה שהוא רוצה זה לגרום סבל לאנשים. את שניכם
הוא בחר באקראי. באותה מידה זה יכול היה להיות מישהו אחר."
דוד: "מי זה, ומה הקשר שלך אליו?"
"תפקידי בעולם הוא להזהיר אנשים מפניו. פעם הייתי איתו, אבל
ברחתי. אין לו שם, אבל רוב האנשים שמכירים אותו מכנים אותו בשם
ואן-גוך."
אמנון: "מה הוא רוצה מאיתנו?"
היא חייכה. "הוא לא רוצה דבר", אמרה. "אבל אם תצליחו להיפטר
ממנו, סופו שלא יציק לאף אחד אחר, לעולם."
לאחר הרהור קל הוסיפה: "אני לא ממליצה לכם להיכנס מהכניסה
הראשית. מוטב יהיה אם תיכנסו מהפתח שבתקרה, הנה, שם." היא
הצביעה לעבר חלקו הימני של המוזיאון. הם הפנו את מבטם.
"איזה פתח?" שאלו. אך לא זכו לתשובה, מפני שכאשר הסתובבו נוכחו
לדעת שהגברת הזקנה (לא יובנטוס) נעלמה באופן מסתורי, כאילו
בלעה אותה האדמה. הם עמדו מספר דקות במקומם, אובדי עצות. לבסוף
החלו לחפש את הפתח.
"איזה שטח ענק", אמר אמנון, "מעניין איך לא שמעתי על המוזיאון
הזה. אולי עכשיו בנו את זה."
"דווקא לא נראה לי שזה חדש", אמר דוד, "תראה, זה נראה כמו איזו
מצודה מימי הביניים."
לאחר מספר שיטוטים מצאו שער קטן. הם ניסו לפתוח אותו, אך לא
הצליחו. לאחר מספר נסיונות נפתח השער בחריקה, והם נכנסו
פנימה.

הם עלו בחשיכה מוחלטת על פני מדרגות רבות ומפותלות, עד שראו
אור בקצה המנהרה. כשהגיעו אל האור ראו כי הפתח אשר לו קיוו
נמצא. הם הגיעו לגג המוזיאון. הגג היה רצפה לבנה ורחבה וחומת
לבנים גדולה מסביבה, חומה שהסתירה את הנוף. על הגג נפרשו אלפי
נרות שדלקו. צורתם היתה מעגלית. מעגלים של נרות, האחד בתוך
השני. בתוך מעגל הנרות הפנימי ביותר, הקטן ביותר, הונח ראש של
סוס. דומה היה שנשחט לא מזמן. על ראש הסוס פוזרו עשרות עלי
כותרת של ורדים. אמנון ודוד הוכו בתדהמה. אך בעודם עומדים כך,
המומים, הבחינו בפתק מקומט לצד ראש הסוס, עליו היה כתוב בכתב
דפוס שנכתב בנוצה: 'אף אחד לא רואה את הסוס ונשאר בחיים. עכשיו
זה תורכם, אמנון ודוד, עכשיו תורכם. וכל החמניות כולן יתאחדו
כנגד טורפיהן'.

האור דלק בביתו של אמנון כל אותו הלילה. ארז לא ידע את נפשו
מרוב דאגה. השעה היתה שתים לפנות בוקר כאשר ישב על הכורסא,
והאור דולק בסלון. הצרצרים מצרצרים. דממה. איתו בסלון יושבת
אימו, דפנה. כבר לאחר חטיפת השניים ועזיבת האריה התקשר אליה,
נסער כולו. מקולו יכלה להבין שהוא שרוי במצוקה אמיתית והיא
עזבה את הברביקיו שאליו הוזמנה, לקחה נקניקיה לדרך, דחפה שיפוד
לכיס והגיעה אליו. מאז שהתגרשה מאמנון התמכרה לבשר, אך עדיין
נשארה רזה כתמיד, אולי אפילו יותר מדי.
"התקשרת למשטרה?" היא שאלה אותו, והוא השיב בחיוב.
"הם שיחררו אותם", אמר, "אבל אני מרגיש שמשהו נורא קרה להם."
"לא, אל תדבר ככה", ניסתה להרגיע אותו, אך הרגישה שנשמעה לא
אמינה אפילו לעצמה.
ועכשיו הם יושבים בסלון, שותקים, חושבים. דפנה עבדה כבר הרבה
שנים בחברת חקירות. עבדה עם סוכנים פרטיים והכירה את עבודתם,
לעתים לא פחות טוב מהם. לא פעם פיענחה פשעים ומקרים מסובכים
והביאה ללכידת עבריינים רבים.
"אבל עכשיו זה שונה", אמרה לארז. "אין לי את הפרטים הדרושים
לחקירה."
כשהיו קרובים כבר ליאוש (והמחוג הורה על השעה 6 בבוקר) קראה
לפתע דפנה בקול, שהקפיץ את ארז מהרהוריו. "רגע אחד", אמרה.
"למה האריה עזב את הבית?"
"כי לא היה לי טרופית בשבילו", ענה ארז. "למה את חותרת?"
"אם האריה רצה טרופית, הוא בוודאי הלך לבית שיש בו הרבה
טרופיות. הוא כנראה הלך לפרישמנים. יש להם מכולת."
"נכון!", קרא ארז ועיניו נצצו. ואז קם ויצא במרוצה מהבית.
"לאן אתה הולך?", קראה אחריו אימו.
"למכולת, לפגוש את האריה."
"רגע, אני באה איתך."

כשהגיעו למכולת מצאו את מה שציפו לראות. האריה ישב במרכז
החנות, נעץ קשית בתחתית הטרופית ושתה בעייפות. לידו היתה מונחת
ערימה ענקית של טרופיות. כשהגיעו למקום ראו אנשים רבים
מתגודדים בחוץ. מבוהלים, מפוחדים, מבולבלים.
"אל תיכנסו, יש בפנים אריה!", קרא לעברם אחד האנשים
המבוהלים/מפוחדים/מבולבלים.
"זה בדיוק מה שאנחנו רוצים לראות", קראו במקהלה (לא בדיוק
מקהלה, כי דפנה דיברה ראשונה, אפשר לומר קאנון), ונכנסו
במהירה.
"זה האריה! זה האריה!", הצביע ארז על האריה.
"אמא שלך לא לימדה אותך שלא יפה להצביע על אנשים?" אמר האריה
באדישות.
דפנה זינקה אליו ותפסה בגרונו ביד אחת ובשניה תפסה ברעמתו.
"עכשיו תקשיב לי טוב, ותקשיב לי טוב טוב", פתחה בחגיגיות.
"איפה בעלי...לשעבר?"
"אני לא יודע על מה את מדברת."
"אתה יודע טוב מאוד."
"בואי נעסה עיסקה", אמר. "נמאס לי מטרופיות. אבל אם תשיגי לי
נחש קוברה, אני אגלה לך."
"מאיפה אני אשיג לו עכשיו נחש קוברה", תהתה דפנה כשיצאו
מהמכולת. הם התיישבו על אבן וחשבו. לאחר הרהורים אמרה: "רגע
אחד! נחשים מסתתרים מתחת לאבנים, בוא נחפש."
הם הרימו את האבן ולהפתעתם ראו שאין שם נחש.
"בוא נעבוד בהגיון. נתפצל לחוליות. אתה תיקרא חוליה א' ואני
חוליה ב'. בעוד חצי שעה ניפגש כאן ונדווח על מימצאים." הם
התפצלו וסרקו את השטח במהירה. רצו מאבן לאבן והפכו כל אבן, כל
סלע, אך לשווא. לאחר כחצי שעה ישבו על האבן, מתנשמים ומתנשפים
כמו קטר קיטור ישן שחור ומלוכלך.
"רגע אחד!", אמרה דפנה. "נחשים מוצאים רק בקיץ. בוא נלך לחנות
חיות. שם בוודאי יש נחשים."
והם רצו לחנות החיות הסמוכה, נכנסו וביקשו נחש קוברה. הם
הסתכלו על הכלוב שמולם ואיש עם מקל אמר: 'זה מה שנשאר'. בצנצנת
זכוכית מלבנית נח לו נחש קוברה בודד, חמוד-חמוד-חמוד. הם רצו
ורצו ורצו והגיעו אל המכולת. האריה חיכה להם שם, עצבני כולו.
"כמה זמן לקח לכם?", רגז. אך כשהבחין בנחש אורו עיניו: "מה,
הבאתם ת'קוברה?", והוא זינק עליהם בפראות בעוד דפנה מוציאה את
הנחש מהצנצנת. האריה טרף את הצנצנת.
"קודם תגיד איפה בעלי!", כך דפנה.
האריה קיפץ בחוסר סבלנות. "הוא במוזיאון, הוא במוזיאון."
"איזה מוזיאון?", כך ארז.
"מוזיאון הנרקיסים הצהובים."
דפנה זרקה אליו את הנחש ופניה אל המוזיאון, מה קוראים אותו
'מוזיאון הנרקיסים הצהובים'.

                                                         

אמנון שמט את הפתק מידו, צמרמורת אחזה בו. לפתע נשמטה הרצפה
מתחת לרגליו והוא צנח אל התהום. דוד היה כשני מטרים מאחוריו,
אולם הרצפה לא נפלה תחתיו והוא נשאר על הגג. ממרחקים שמע הדים
צורמים של תופים, כאילו מאות אנשים דופקים עם מכסי נחושת על
סירים. הדפיקות גברו, אליהן נוספו צעקות של קולות בס נמוכים:
"בא-לה-לאי-קה, בא-לה-לאי-קה." הקולות גברו ונעשו קרובים מאוד.
פתאום שמע קול זכוכית מתנפצת, ממש בסמוך לו. הוא ניסה לרוץ, אך
לא יכל. רגליו היו דבוקות לקרקע, ממאנות לזוז. הוא ניסה להזיז
את ידיו, את גופו, אך כשל. הוא ניסה לצעוק ולא הצליח. וגם
נשימתו נחלשה. בקצה הגג ראה שיירת זוחלים מתקרבת לעברו, המוני
נחשי קוברה לבנים. חלקם קטנים, חלקם גדולים, חלקם ענקיים. כאשר
הגיעו אליו הקיפו אותו במעגל. מעגלים מעגלים של נחשים. ואז
התופים חדלו להישמע. הקולות גם. דממה. ופתאום נשמע חליל. נעימה
עריבה לאוזן, מהפנטת, כובשת. דוד עצם את עיניו ודמיין שהוא בגן
העדן. הוא שוכב על העשב המוריק,
נוגס בתפוח אדום ונחש למרגלותיו.

                                                           

"אני לא מבין מה קרה למערכות", רטן פרופסור פנצ'ר. "עד עכשיו
הן עבדו כמו שצריך."
הוא היה כבר זקן, פרופ' פנצ'ר, אך היה פעיל בכל שעות היום,
ולעתים גם בלילה. גבר גרמני בשנות השמונים לחייו, ולמרות השנים
שחלפו מאז עלייתו ארצה- עדיין היה מבטאו כבד. חלוקו הלבן
מלוכלך תמיד, וכך גם משקפיו העבים. שיערו הלבן פרוע כל הזמן
ובחצי פניו יש כוויה, וצלקת גדולה ומכוערת מעטרת אותה. מזגו
היה רע. תמיד עצבני ונסער. וכשהיה עצוב או מרוגז במיוחד היה
הולך אל הצנצנות הגדולות שלו, שם נחו בשקט חבריו הטובים ביותר:
הנחשים, המקקים והלטאות. ולמרות חברתם הטובה הוא היא אדם בודד,
בודד עד כדי טירוף. במעבדתו המבולגנת והמאובקת שבמרתף המוזיאון
היה עורך את רשימותיו, מתרוצץ ממבחנה למבחנה.
גם את ליסה יצר, כדי שלא יהיה בודד. זה לא שהוא יצר אותה, היא
היתה קיימת, אך הוא השחית את מידותיה עד כדי הפיכתה למוטציה.
ציפו לה עתיד זוהר, לליסה, קריירה מבטיחה בתחום הדוגמנות. בחג
הפסח האחרון הלכה למוזיאון, לאיזו תערוכה שהציג מכר שלה. ואז
הוא חטף אותה. ניתח אותה, שינה אותה, יצר מפלצת.
וברגעי זעם היא משלחת את ידיה, שנהפכות לנחשים, ולופתת את
גרונו של העומד מולה. או שכפות רגליה נהפכות לצבתות של עקרבים,
ולשונה לשון ארס. רעה היא. שטן בשמלה אדומה וארוכה. שיערה
ארוך, ושחור משחור. מבלבלת במראה כל אדם וכל יצור חי נופל
ברישתה, כזבוב ברשת עכביש. לאחר הניתוח ההוא היתה מעוותת כולה,
מכוערת ומעוררת בהלה וגועל. אך הוא שינה אותה לכפי שהיתה לפני
כן, ואפילו יפה יותר.
אך היא גם דיברה גסויות, עד כי הדבר היה בלתי נסבל אפילו
לפרופ' פנצ'ר, שפיו אינו נוטף מרגליות בלשון המעטה, וגם את זה
הוא שינה. גם את זה. כעת היא פתיון מצוין בפני הבריות, עבד
לרוע האנושי.
"אני לא יודע מה קרה למערכת המזורגגת הזאת", צעק הפרופסור,
"איבדתי את האמנון הזה, אני לא מוצא אותו!"
ליסה ניגשה אל המחשב. את דוד הראו המצלמות מצוין. הוא היה על
הגג. אך מה עם אמנון? איפה אמנון?
"לעזאזל", דפק פרופ' פנצ'ר על השולחן. מקץ דקה של נסיונות
נוספים לראות את אמנון על המסך, פנה אל ליסה: "לכי אליו, תחפשי
אותו ותביאי אותו לכאן!"
"אינני סבורה שאבד. כלום לא תנסה את מערכת הקלציום החדשה?"
"כלום לא תנסה את מערכת ה...", חזר אחריה פרופ' פנצ'ר בלעג,
"תמצאי אותו כבר!"
ליסה עזבה את החדר ועיניה ריקות מאישונים, והיא קרה כקרח.

                                                       

היה זה מרתף חשוך ומאובק מאד. קורי העכביש הרבים נדבקו בבגדיו
של אמנון, ששכב על הרצפה. חולדה טורדנית העירה אותו מעילפונו.
הוא קם על רגליו ועיניו מתרגלות בהדרגה לחושך. הוא החל ללכת
לאורך המנהרה, ואט אט התבהר המקום. הוא הסתכל לצדדיו בזעזוע
ובבחילה והמשיך לצעוד, פוסע על אבני חצץ ומקים רעש רב בלכתו.
המנהרה היתה צרה ועל קירות האבן שמצדדיו ניבטו אליו פרצופים של
אנשים מתים, עיניהם פקוחות באימה, ופיהם פעור. צחוק רם נשמע
במרחקים, צורם, רע. אמנון נתקף אימה. נדמה היה לו ששומעים את
פעימות ליבו למרחקים. הוא המשיך ללכת במנהרה, מגביר את הקצב,
והרעש שהקים בהליכתו גבר. לפתע מעד ונפל. סנטרו פגע במשהו,
וכשנגע בו זז במהירה. היה זה תוכי גדול וצבעוני, יפהפה. התוכי
נעץ בו מבט ובעיניו ריצדה בבואה של להבות. אמנון ניסה לקום,
ולא יכל. התוכי צחק. צחוק רם, צורם, רע.